רקוויאם האופנוע האחרון

הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

סרנדה מוטורית

חזרה לחיים

אחרי שנתיים וחצי של צום מוטורי חזרתי לאופנוע.

יצאתי מאולם התצוגה לאחר תדרוך של זבן מוטורי – סוחר מכוניות, כן? – גדל גוף, מזוקן, מקועקע ממגף רגל עד קסדת ראש, שהכביר עלי יותר מלל מתקתק ממה שאישיותי המרירה יכולה להכיל. אני אלרגי לתקשורת כזו. עוד יותר כשהדובר חגור אקדח על מותן. “מוקי” שאלתי את השם הבדוי בדרך ממושבו לאופנוע “מה הצבעת בבחירות?” “במכירות לימדו אותי” הטיח בי את עומק משנתו “לא לדבר על דת ופוליטיקה.” Oh Yeah. כמעט החזרתי את האופנוע. טוב, לא באמת.

בתי שאלה ‘אבא איך?’

לתאר איך הרגשתי כשעליתי על האופנוע ונתתי במצערת יהיה על הרצף שגוי–פתטי.
ועדיין,
הכי קרוב לתפישתי ילד, שהתניות ההנאה שלו טרם רוסנו, עוד לא הספיקו להתנרמל, לא תורבתו.
כשאחותי נקשה על דלת ביתנו בביקורה מארה”ב, שלחתי את בני בן השבע לקבל את פניה.
פתח וראה אותה חובקת מקלדת יאמאהה.
הבין שזה עבורו. קפא על מקומו, ‘לא ידע את נפשו’ – ביטוי הולם.
סב על עקביו – פנטופקאלך צהובות עם פונפון ארנב מקדימה – רץ לשולחן האוכל, הסתובב ושעט בחזרה אליה. פעמיים.
מאז, התרסן.
ככה הרגשתי.

זיכרון הגוף, תנוחת הישיבה, על, לא בתוך האופנוע, ידיים אוחזות כידון בגובה נייטראלי, תגובתיות דינמית להאצה, להטיה.

חשתי כמו מישהו שנכפתה עליו השבתה, והוסרה. שיבה לחיים.
כמו מי שלא אכל חומוס, שלא שתה דייאט קולה או קפה שנתיים, נמנע מרכיבת אופניים, לא שחה.
לא רוצה לומר ‘לא הלך’.

הזיכרון הפיזיולוגי החושי, השרירים נזכרים, ריצודי וידאו בין נתיבים ואוטובוסים מפויחים באלנבי, אודיו ותחושת הוויברציה של שלושה צילינדרים. כל אלה עוד שם, גם אם נלווית תחושה של כאבי פרקים לא מתורגלים. המיומנות התדרדרה, לבטח פחותה מזו הזכורה.

יומיים אחרי, בנצרת, פגשנו ר ‘ ואני, פעילה חברתית, פלשתינאית פמיניסטית מרשימה – נבילה אספניולי. דברה בלהט על ‘זהויות’ חשיבות כיבוד ההכרה בהן, לטובת קידום מטרות של מוחלשות בחברה פטרנליסטית, ומוחלשים פלשתינאים בחברה הישראלית.

בחמלתי, המעט שנותרה, מנעתי ממנה את תובנותיי – הפוכות משלה, אגב – בנושא ‘התכנסות הזדהותית כגורם משמר הגמוניה ודיכוי מוחלשות ומוחלשים.’ חסתי עליה ולא שלחתי אותה לבלוג שם נשפכו עשרות אלפי מילים בנושא. בעצם הייתי צריך, מה כ’פת לי ממילא לא הייתה קוראת.

שאלתי את נבילה ‘על משקל פעילה פמיניסטית לזכויות שחורים שלצערי אינני זוכר את שמה, שאמרה “לפני שאני שחורה אני אישה”, מה סדר הזהויות שלך?’
‘אני גם, וגם וגם, סרבה לדרג.’

ליהירותי אולי אין תקרה, אני מקווה שרצפה יש;
לא נאה לי להציג עצמי ליקום בפינות הליטוף של הרשתות החברתיות כ’אופנוען’.
לכל אופנוע חברתי ארגז אחורי, מצער את העין, ומבאס את הכיס, בו אני מטמין קסדה, מעיל וכפפות רכיבה, כדי לא להחצין ולספוח התייחסויות.

בין מתי מעט מיומנויותיי הרצות ומתמעטות, לא נמנית רכיבה על אופנוע.
מעיד על עצמי, בצער, שרוכב מוכשר, או אמיץ – אינני.
עם זאת, ככלי שממצה את שאריות יכולותיי, שמסב לי הנאה, כאינסטרומנט תחבורתי הוא מהחשובים מחפציי.

בעצם, אם זה לא היה פתטי להודות, הייתי אומר שהאופנוע הוא משני להנאותיי מיד לאחר הנחת שאני רווה מילדיי.

עידנים

אינני נוטה לחלק את חיי לתקופות תחומות בעשורים עגולים.
גם ימי הולדת אינני חוגג. אני מעדיף לרוץ ערום מארמון לרינה מאשר לקבל ברכות יום הולדת.
ועם זאת מזהה תקופות מובחנות.

עד 1984, למידה, בגרות עיצוב.

1984-1994 יציאה מישראל, עצמאות, ארה”ב, חופש, חוויות, לימודים, אקזוטיקה, בחינת טעמים, הטיות, מיומנויות, גבולות – העולם כ- back yard.

1994-2009, חנייה, משפחה, גידול הילדים ישראל התאגידית. מימוש.

2009-20, בעשור הששי לחיי, הסתובבתי על הגלובוס. לא חשוב מה, כלומר כן – מתממשק עם הסביבה, בהעדפה לעולם שלישי.

במקביל מבחין ב’השלה’. קילוף מעצמי.
‘התנזרות’ יהיה מוגזם לומר – אוהב את עצמי ואת נוחותי דיי, פחות מדי עם משמעת כדי להתנזר מהרציה. עם זאת מזהה תקופת ניקיון, הסרה, סגירת מגירות. הכנה לא לקראת הסוף. לסוף. להעיף ת’לא חשוב, למצות את הרצון.
סגירות ענייני ‘פעם אחרונה’.

קרקוע

לפני שנתיים וחצי גנבו לי את ה- MT-09.
קורקעתי.
בריבוי ממדים; דיאטת חופש:
נשמטתי מגריד תעסוקתי, סגרי קורונה, עוצר – לא חו”ל. מה לא חוצלארץּ? לא יצאתי מתל-אביב. רק לבלפור. שימשתי כ- dog sitter לסטלה – הטרגדיה של האנושות, סחתי לעוברות ושווים שנכנסתי איתם לשיח, שלמעלה ממחציתה צורכת משאבים כלכליים, סופחת אהבה, חיה ברמת רווחה פחותה משל כלבתי בת ה-17 – הפגנה יומית בכיכר רבין. כמו לאסי קשורה למלונה – נובח, ללא רצועה.

הגניבה נכפתה עלי.
העובדה שלא רכשתי – וולונטרית. עלי. (סוג של) בחירה.

עיסוק

בעוד שסביבת גילי בהליכי פרישה מעבודה, בונָה על מה שאספה, אני שוב מתנהל הפוך – התחלתי משהו חדש, משקיע יותר ממשרה מלאה.

חֲבָרתי לר’ לחזון עסקי. שלו. כמו שאומרים לפודי, ‘בוא הצטרף לסדנאת חובבי יין’. כלומר במדוייק שלו, ובבערך, לא בליבת העניין, שלי. אנחנו פעילים פול גז בניוטרל, יהיה די הולם לתאר את עיסוקנו, את האנרגיה, הרבה ללא תמורה.

מאז שהצטנפתי אליו – “בוא דיקמן, כנס תחת המטריה שלי, חייך יהיו טובים יותר”, ניטש בינינו ויכוח האם הוא נסך בחיי המשמימים, לטעמו, תוכן ועניין,
או,
תחושתי האותנטית:
‘מה עשיתי שזה מגיע לי’, ו’שחיי אינם חיים.’
כמו שאמי האהובה הייתה פוסקת: ‘אתה מוריד אותי ביגון שאולה’, ו-‘אתה מקצר לי את החיים’, ואני ממש מצר על כך, שאין לי את האבחנה, מתי ובאיזו התנהלות שלי נקטה באיזה מהביטויים.

אם ר’ נקט במטפורה של ‘מטריה’,
אני אכן חש ריאלית,
שתחב לישבני אחת, זו של הביוקר, עצומה, עם מנגנון פתיחה,
מלובנת,
זרויה בנעצים חלודים ובשברי זכוכיות,
טבולה בגריז רותייח.
והוא דוחף לי אותה בנחרצות איטית לעיתים,
ולפרקים נועץ בנחישות מואצת.
עד לוושט הביא לי אותה, מרגיש אותה בכל בליעה,
ואז,
פתח אותה לרווחה.
געגועיי לקאפו באושוויץ.

בגילי לעבוד? ועוד ללא תמורה?

יש לנו צורך להיפגש עם ספקים. אני המעכב, לא לעניין במכונית, מתבקש אופנוע.
רישל’ה לוחץ. כאב הגב הכרוני היווה סיבה דאובה להימנע מרכש.
“הכאב עלי” הבטיח.

שיתפתי חבר צעיר – צעיר, כמה ש-בן 47 כבר יכול להיות צעיר, כן? – שאני מתפתה לרכוש דו גלגלי: “אתה כבר תקנה קלנועית” חרץ. והוא מכיר אותי די היטב, בילינו בעבודה לא מעט.
והוא צודק כמובן. קלנועית הייתי צריך לרכוש.

אופנוע

בשל ארבעים ומשהו שנים ושני תריסרי אופנועים כבדים (סָפור) בבעלותי, קטנועים ונוספים שהיו אצלי או סתם שְכורים; יותר ממה שאני יודע מה אני רוצה, ברור לי מה אני לא, את מה פוסל.

בחזונותיי התבייתתי על Triumph Street Triple R 765. אופנוע אחרון. ללכת על הנשאף, גילום ההתניות המוטוריות, המראה, האיכות, היומרה, שם כל השָרות והדליות והרינות, רכיבה בתוך שדרת הקזוארינות.

האופנוע הבא

האופנוע שנגנב לי היה קומבינציה נפלאה של העדפותיי. עם העובדה שהיה מכוער, בצבעים רומניים אפור מט בהיר מדיי על כחול כהה נוצץ מדי, הסתדרתי. גם עם הגדילים והציציות שהוסיף עליו הבעלים-הראשון-לא-חשוב-מאיזה-לאום, שכללו גם אקרפוביץ’ שכשהיה פתוח היה מגיר צליל של דבש ניגר לאוזניי, המזדקפות.

בבחירת מסעדה, על פי רוב, אני מעדיף ללכת ללא מוכרת מומלצת על חזרה לקודמת שאני מכיר כטובה. על אופנועים לא חזרתי. מעדיף ללמוד, לחוות, להרגיש משהו חדש, במקום להתבוסס במוכר.

התעשתתי. זה לא שעון. זה כלי. כשחציתי את ארה”ב הלכתי על אופנוע שהיה לי בעבר, ידעתי שהוא לא יודע לעשות שום דבר טוב, ועם זאת קומבינציה ראויה, עבורי, למכלול הדרישות. היה בחירה נכונה, גם אם אחרי 16,000 ק”מ בשבעה שבועות, התחיל להסתמרטט, מהעומס והתנאים.

העובדה שב- 2021 יאמאהה שינו מאג’ורית את המודל תרמה לכך שחזרתי לאותו דגם, קרוב דיו לקודם ועדיין מספיק אחר כדי להסיר את התנגדותי המובנית לחזור למוכר.

אחרון

את תריסר קוראיי לא כ’פת לי לשקר. את עצמי לא מוכן; שילוב, הצורך התעסוקתי, ההנאה שסופח מכך, מקווה שלא צריך להוכיח לאף אחד דבר, ולא פיצוי לכלום, last dance, אומרים האמריקאים.
ואני גורס שניסיון להסביר רציונלית סנטימנט כמוהו כהצדקה למה גלידת שוקולד בלגי טעימה מגלידת וניל צרפתי, גם אם כולנו מנסים להסביר סנטימנטים כל הזמן.

אבל לכולם יש. בתחילת שנות ה- 2000, אמי הייתה שואלת: ‘יאירי, מה תרצה ליום ההולדת?’ ‘אופנוע.’ הייתי משיב. ‘הליקופטר’ היא הייתה יורה. אבל לכולם יש הייתי אומר, ובכך הסתיים הדיון עד ליום הולדת הבא. וב- 2006 היא מתה.

ברגישותו השפתית, בני שם לב שאת כל רכישת אופנוע או נסיעה con mochila לעולם שלישי הייתי מכנה ‘לפני אחרונה’.
כעת – השמטתי את ה’לפני’, שלפני ה’אחרון’.

יכולות בנסיגה. כעת, המהירות, החדות, שיקול הדעת, מתמצים לאיכות תגובתית פחותה.
בהבנה שמחר game over, אאבד את שאריות היכולת שנותרה היום, לא אוכל ליהנות ממה שיכול כעת. מה שלא אמצה כעת, לא תהייה הארכה, וזמן פציעות, אפעס, זה לא זמן טוב להנאות יצריות. אז לתת גז, עכשיו.

ה- Yamaha MT-09 2021, יירטתי את שאני רוצה.
פוגש לי את ההתניה המקדמית הטבועה.
כמו מימוש כמיהה לחזור לאהבה קמאית, ראשונית, מוכרת שהייתה שם כל הזמן, צרובה בזיכרון הגוף והחושים, כמו לשים רגל עירומה על ירך חשופה של גוף אהוב, מוכר, שלא מצריך אילוצי התאמות לגוף זר, מייתר פשרות היכרות.

נ.ב.

אותך לא כ’פת לי לשקר. את עצמי לא מוכן – לא מתחייב, לעצמי.