באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
כשכל קול שווה אחד חלקי מספר המצביעים
תחת השאלה- למי להצביע,
איך למקסם את השפעת המצביע הבודד,
נשאלות שאלות המשנה:
אני בוחר בתמיכה של קולי הזעום בתפישה.
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
עם זאת פרטים שמחליטים לחלוק את חייהם עם בני זוגם, לא מקדישים תשומות ישירות לקידום ערכים חברתיים.
למה דחוף לכל כך הרבה אנשים שמחליטים לחיות עם בני זוגם, להוליד ילדים משותפים, לערוך טקס בו מעשית, לא קורה דבר אונטולוגי?
למה הם מתחתנים?
עדכון
המאחר, הנעדר,
את שותפיו למועד שנקבע
שלא יעמוד בהסכם שנקבע,
בעת שהמאחר, הנעדר, נוכח בכך.
אין מי שנהנה מכך שמאחרים או נעדרים לו.
בדרך כלל, ובאופן מרהיב פרסונה
ליברלית יותר לאיחוריה שלה – אלה שהיא מאחרת – מאשר לאיחורי אחרים, בכללי,
וטולרנטית פחות לאיחורים אליה – בפרטני. להמשיך לקרוא פרוטוקול איחור, היעדרות
בשיחות של שלושה ויותר, בהן עלו נושאים משמעותיים, תפישות, הגדרות, חתירות להבנה, מחפש, מנסה לאתר את האמצעי המקשר, הפרסונה, בין המחשבה הסבירה לנורמטיבית.
אלה היו הסוכנים המתווכים בין התבטאותי מעוררת האינסטינקט ההתנגדותי לבין הנורמטיבים.
בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה. להמשיך לקרוא מינורי בלאומיות הנחרצת
– "שלום, צהריים טובים."
– "שלום צהריים מצויינים."
– "מדברת קרן מהגרלות הלוטו."
– "שלום קרן. מדבר יאיר, לא הגעת לאיש הנכון."
– "תודה."
הודאה בטעות היא נחמת נטולי ההומור ובעלי היושר האינטלקטואלי.
מערכת "וגם":
מעיד על עצמו מי שאני מזהה בו
ידידי הנערץ, חתרן גדול של פתרונות מיידיים, גורפים, משָני מציאות.
בנו מתקשה בהיבטים מסוימים בלימודיו:
"ישבתי איתו, ובשלוש דקות לימדתי אותו מה שמלמדים בבית הספר ב-3 שנים." דיווח בסיפוק.
תאב חיים, חתר למימוש תקשורת, סקרנות ופאן.
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
פיצ'פוץ' מולקולות מסתיר מציאות.
שאיפה לבחון מצבים אינדוקטיבית של חלקי המציאות הנתפשים, הקטנים ביותר הניתנים לפירוק, אליהם ניתן להגיע.
כוונה, מכלול, רצון, פחות מעניינים, לא חשובים, גם מפני שאינם ניתנים לפירוק.
היפוך הנברנות – תפישת מכלול, התייחסות לממדי-על במציאות וגזירת תובנה.
נברנים מולקולריים מסנגרים על גילוייה בעת שמקבלים ביקורת על ישומה,
ושוכחים שזו לא תכונה נבחרת אלא מוטמעת, כך, שלעתים מופעלת בהחצנה או מוסווית.
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
אצ'ו פצ'ו ואני ישבנו במסעדה.
– "בכתיבה, אתה מטיח בי כל כך הרבה טקסט שהרהיטות שלך הופכת לעילגות."
– "אתה הופך את סף הסבלנות וההבנה שלך למדד הרהיטות שלי?
היית קורא את שייקספיר, והיית אומר שהוא עילג מפני שהוא נותן בך יותר מדיי טקסט או מלים גבוהות?"
– "רגע, אתה משווה את עצמך לשייקספיר?"
אני חופן את ראשי בייאוש.
– "אני רואה שנעלבת, שכבית, אני מתנצל, לא מתכוון להעליב אותך."
– "אתה ממש לא מעליב אותי, אני לא עושה הפחתת ערך עצמית וולונטארית בשל תפיסתך את זנב המהות מצידה הלא נכון."
אני עושה דבר יותר גרוע- אני מאבד עניין."
הנחשף אליה מזהה בה אטרקטיביות חיצונית נתפשת, מיידית.
היא מצידה, משמרת את המתנה שניחנה בה,
מוסיפה לה אביזרי הרשמה,
מציגה אותה לראווה, בכל עת, כדבר עצמו, כיעד.
בעקבות כך, היא גם הקורבן של תכונה זו, שכן מגיע השלב המסוים, בו רמת האטרקטיביות הנתפשת על ידי סביבתה פוחתת מתחת לרמה אליה הורגלה, והכישורים האחרים, אם היו- נוונו.
אז נוצר פער בין איך שהיא רוצה להיתפש לבין איך שנתפשת לנחשפים אליה, פער שלילי.
עם אשי לבולגריה.
עם איריס שי וגיל בארה"ב, ספרד.
בתאילנד בדרך לבנגלור עבודה בהודו. מעבר בקטאר. להמשיך לקרוא שנה טובה לקייטנים