פיצ'פוץ' מולקולות מסתיר מציאות.
שאיפה לבחון מצבים אינדוקטיבית של חלקי המציאות הנתפשים, הקטנים ביותר הניתנים לפירוק, אליהם ניתן להגיע.
כוונה, מכלול, רצון, פחות מעניינים, לא חשובים, גם מפני שאינם ניתנים לפירוק.
היפוך הנברנות – תפישת מכלול, התייחסות לממדי-על במציאות וגזירת תובנה.
נברנים מולקולריים מסנגרים על גילוייה בעת שמקבלים ביקורת על ישומה,
ושוכחים שזו לא תכונה נבחרת אלא מוטמעת, כך, שלעתים מופעלת בהחצנה או מוסווית.
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
מה זה הדבר הזה 'פרידה ממת(ים)'?
מבין מה זה פרידה מחיים; שיח אקטיבי בין שניים שיתראו בעוד זמן רב או כלל לא.
עמידת אנשים, מעל גופת מת, סמוך למותו או על סף קברו של מי שהיה פרסונה יקרה להם, מחלצת גם מאנשים אינטליגנטיים, רהוטים, דמויות שחלקן מהוות מושאי חיקוי לאחרים, אמירות ובהן להמשיך לקרוא פרידה מִמֵּתים
אצ'ו פצ'ו ואני ישבנו במסעדה.
– "בכתיבה, אתה מטיח בי כל כך הרבה טקסט שהרהיטות שלך הופכת לעילגות."
– "אתה הופך את סף הסבלנות וההבנה שלך למדד הרהיטות שלי?
היית קורא את שייקספיר, והיית אומר שהוא עילג מפני שהוא נותן בך יותר מדיי טקסט או מלים גבוהות?"
– "רגע, אתה משווה את עצמך לשייקספיר?"
אני חופן את ראשי בייאוש.
– "אני רואה שנעלבת, שכבית, אני מתנצל, לא מתכוון להעליב אותך."
– "אתה ממש לא מעליב אותי, אני לא עושה הפחתת ערך עצמית וולונטארית בשל תפיסתך את זנב המהות מצידה הלא נכון."
אני עושה דבר יותר גרוע- אני מאבד עניין."
הנחשף אליה מזהה בה אטרקטיביות חיצונית נתפשת, מיידית.
היא מצידה, משמרת את המתנה שניחנה בה,
מוסיפה לה אביזרי הרשמה,
מציגה אותה לראווה, בכל עת, כדבר עצמו, כיעד.
בעקבות כך, היא גם הקורבן של תכונה זו, שכן מגיע השלב המסוים, בו רמת האטרקטיביות הנתפשת על ידי סביבתה פוחתת מתחת לרמה אליה הורגלה, והכישורים האחרים, אם היו- נוונו.
אז נוצר פער בין איך שהיא רוצה להיתפש לבין איך שנתפשת לנחשפים אליה, פער שלילי.
עם אשי לבולגריה.
עם איריס שי וגיל בארה"ב, ספרד.
בתאילנד בדרך לבנגלור עבודה בהודו. מעבר בקטאר. להמשיך לקרוא שנה טובה לקייטנים
Kb. ואני זומנו לשיחה אצל פרופ׳ בויצמן.
התקשקשנו בכניסה עם אישורי כניסה וחנייה, ברור שיש שם מצוקה.
נכנסו למגרש ליד משרדי הפגישה.
סוויפטי, הקטנה בעזרת כף נעליים נתחבה איכשהו.
לבומבילה של kb לא נמצא מקום.
החליט לחנות בחסימת יציאת האחר.
אולי (גם) פחד מהמוניטין שיש לו כמאחרן ידוע
ומהמוניטין הידוע לתגובותי העויינות.
אני החלטתי לנצור את תגובתי על החסימה.
פגישה מעניינת חשובה בעלת השפעות מכריעות על המשך/הפסקת, פעילות.
נפרדים וחוזרים למכוניות.
פוגש את kb ביציאה, ״הגעתי בדיוק בזמן, זה שחסמתי בדיוק הגיע." עדכן.
איש יקר מהצבא פגש חבר נוכחי.
בהתייחסו אלי, אמר ככה וככה דברים נעימי אוזן,
וקינח מינורית, ש-חבל שלא מיציתי עסקית.
"שנים חשבתי שאני צעיר מדיי מכדי ליהנות ממסיבות ואלכוהול.
יום אחד התעוררתי ונוכחתי שאני זקן מדיי."
ישנה הקלישאה,
הלא בלתי נכונה,
'הראה לי את חברך ואדע מי אתה'
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
במקרים שנשאלתי מה עמדתי לגבי הקרדיט על רעיונות שהעליתי או טקסט שכתבתי, התייחסתי כך:
החיווי הרגשי של 'נעים' 'לא נעים' כתגובה לגירוי מסוים הוא ההליך טבעי.
מציאות מקדימה את החיווי לגביה.
תפקיד הרגש כחיווי להתנעת פעולה לשינוי מציאות.
אצל 'המפותחים רגשית', ה'לא יציבים רגשית',
הנתונים למצבי רוח, השוקעים לדכדוכים,
זיהיתי את ה'נגיעה' בתהליך, את הטיפול הישיר בתחושות, או חתירה לשינוי מציאות כדי לטפל בתחושות,
ובכך מעקרים את החיווי הרגשי האותנטי.
ידידי שחרר אבחנה עמוקה על מישהי:
"לתחת שלה יש אטיטיוד של כוס."
סע,
כשאתה שם, תביא לי, בעצם לך, שני דברים:
ההכרה ש-
נעלים על אחרים,
לא תוטמע אם הנמוכים יותר לא ישתפו פעולה.
בפעם הקודמת שהייתי בבנגקוק תאילנד, 2009, ישבתי בקפה, שכחתי ממנו.
הפעם הגעתי שוב. Lazy Chair: קיטון בפאתי שוק לא חשוב. רוחב, פחות משלושה מטרים. עומק- אין שישה. המרחב כולל קאונטר הכנת קפה, מעבר, קאונטר ישיבה על כסאות בר, שירותים, ומדרגות תלולות למרחב הזהה בגודלו מעל.
הוא ואשתו, אולי חברתו, זוג תאילנדים, אולי לא, חנאנות ממשקפות מהז'אנר שמצפה לראות בפקולטה לחשבונאות או למשפטים, לא בהנהלת קיטון קפה בשוק, מזהים אותי, מקדמים אותי בברכה, ומראים לי שלט באנגלית, שהמקום מאפשר לצ'רג'ר אלקטרוניק דוויסס.
בפעם הקודמת שהייתי, שקעי החשמל היו נעולים, והיו גובים על הטענה, לא-זוכר-כמה.
לראשונה, שישבתי שם, כשיצאתי, תרגלתי את יכולת הפנייה, וייעצתי לו, שיעלה במעט את מחיר הקפה ויציע הטענה חינם.
ומאז, ועד עצם היום הזה "עסקיו פורחים".
Win win. הוא, הלקוחות ואני שמייחים.
יש לי זוג חביירים. צרכנים.
הוא אופטימייזר,
היא ביצועיסטית חסרת סבלנות. להמשיך לקרוא מינורי בצרכנות
פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייג'ינג, מתמקמים
פרק ז', בייג'ינג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
פרק י', יציאה
אין לי ספק, את סין פיספסתי.
כלומר, טיילתי דיי כדי להישאר בחיים עם האמירה שלא כל מקום הוא פצצה, ולא מכל טיול נהניתי.
אז היו חוויות ותובנות, ובין היתר, יכול לומר שמה שראיתי בסין לא היה עבורי בעל ערך סיגניפיקנטי.
חבייר, פחות מיומן בטיולים, חזר מסין ומאד נהנה.
כתבתי לו שאני פחות, ובהרחבה:
אחר, מיומן בטיולים, ומכיר את סין, ענה:
א.ז.:
פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה
פרק ד', צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת
פרק ה', צ'ונגקינג, אוכלים
פרק ו', בייגי'נג, מתמקמים
פרק ז', בייגי'נג, אובדים
פרק ח', שרון
פרק ט', בייגי'נג, מטיילים
בבוקר מעדכן את המלון שיוצא.
מבקש שישמרו את חפציי.
שואל האם אפשר להתרחץ בערב טרם הנסיעה.
'בהחלט' משיבים בנדיבות, אם אשלם מחיר מלא לחדר.
חוזר על הבקשה, ומדגיש שזה 10 דקות שימוש במקלחת כלשהי במלון.
'חצי מחיר' מתרצים.
חוזר ל- village. בית האוכל היחיד שמוצא שם זה מקום עם שילוט ישראלי, בקומה שנייה.
מהעדר אלטרנטיבה אחרת, עולה, אוכל ארוחת בוקר ישראלית, עם חומוס. הסטאף סיני לחלוטין. הסועדים האחרים הם ערב זרים רב. לא מזהה ישראלים.
משוטט במרכז הגדול. ממצה, מתחיל לחזור את 12 הקילומטרים (- הסתכלתי על מד מרחק המונית) למלון.
ברור לי שלא אלך הכל ברגל, שכן החלק הקרוב למלון הוא אוטוסטרדות חוצות מגורים שלא מאפשרות הליכה ובטח שלא עניין (וזאת לפני שמתוודה על הכושר וחושף את תקלות האורתופדיה), אבל מתחיל.
הולך. הרבה. כרך אורבני. מסחרי, חנויות, כמו ברחוב הברזל ברמת החייל. כמו משכית בהרצליה, לא אורבני.
נכנס, יוצא, אוכל, כותב, שותה קפה, הולך. לוקח מונית.
לא מעניין- מבוטא לוֹמָנְיֵן.
מגיע למלון.
מברר האם יאפשרו להתקלייח במחיר סביר.
לא הם לא.
טוף.
מבקש שיזמינו מונית.
הולך להוציא את הכביסה. הכל טוף. אין הפתעות.
המונית מחכה, מציין לעצמי שזה הסיני הראשון שאני מנהל איתו סוג של דיאלוג, הוא בר-שיח מבחינתי, על אף אנגליותו הפחות מבסיסית.
בשדה מוטרד ממשקל היתר של מזוודותי. מפזר ביניהן- מה לוקח מה מעלה, מה עליי, עובד.
אוכל ארוחת ערב בטרמינל. במפתיע במחיר סביר. בודק על מה אוציא את תועפות המזומן המקומי שמצוייד בהם. לא מוצא.
טיסת שעתיים לגוואנגז'ו, נוחתים אחרי חצות. בטקסי- תנועת המטוס על הקרקע, ארוכה באופן יוצא דופן, חוצים אוטוסטרדות בנסיעה איטית מלמעלה.
מתלבט האם לנום בטרמינל או להגיע למלון שרואה מחלונות המטוס.
כמעט אחת. רגרסיבית; ב- 7 צריך להיות בשדה. לצאת ב- 6 וקצת, לקום ב- 5 ומשהו. 4 שעות ברוטו.
מתנהל לאט בטרמינל, תוהה האם עלי לאסוף את מזוודתי הגיבורה או שתגיעה אוטונומית, לבנגקוק.
פונה לפקידה, שלא מבינה, מורה לי להמתין.
מגיע לבוש חליפה שחורה שאומר לי שהמזוודה תגיע עצמונית.
יופי. באיחור של 20 דקות אחרי אחרון הנוסעים, מחליט להשתרע על ספסלים מקומיים. אין מספיק זמן שיהיה שווה עבורו לקחת מלון.
אז, out of the yellow, מפציעה לה לטרמינל סינית צנומה על עקבים למטה ופוניט למעלה של רוסייה, בתלבושת ותנועות של פרחה אסרטיבית. לך טוס, דע, איך נראית פרחה סינית, ובאנגלית טובה מורה לי ללכת בעקבותיה למלון של חניית הביניים, bikurishta! הפתעה! ביפנית. לא יודע איך בסינית.
אני-כלל-לא-ידעתי.
הולכים. הולכים המון בטרמינלים שוממים- יהודית רביץ צריכה לראות אותם לפני ששרה 'זה לא נעים לראות גן סגור', כדי להיטען במצב הרוח הנכון.
עולים יורדים. למחרת, למרחק קצר יותר, מצויין בשלט 1,600 מטר עד לטרמינל. לא ראיתי דברים כאלה.
בנתב"ג מרחק ההליכה בלתי סביר בין הצ'ק-אין לשרוולי היציאה.
בברלין, Tegel, מרחק ההליכה האפסי מגוחך. ייסגר ב- 2013 אגב.
מרחק ההליכה כאן לא ייאמן. מקשר את זה שהשדה משרת בעיקר מקומיים, בפרקטיקת המחסור שהם נמצאים בה מנטלית- רווחת הפרט, היא איך לומר בלי להעליב- לא בראש מעייני המתכננים. בטח לא המבצעים.
והפרחה מדדה ברגלי המקרוני, במגפי סטילטו חורקים מטים להישבר, ואני נשרך אחריה.
יוצאים מפתח כלשהו לכביש, שם ממתינה קבוצה כעוסה של כ- 30 סיניות וסינים כעוסה, מסנסנת, מצקצקת ומעשנת.
פרחתנו אומרת להמתין ונעלמת.
עוד 20 דקות, מגיע אוטובוס ישן וקטן. עולים. כבר עוד מעט שתיים.
נוסעים כשהסינים מרעישים ומאד לא מרוצים איזה חצי שעה, מתחת למסלולי הטקסי שנסעתי עליהם קודם.
פתאום, בהלה גדולה, צעקות וצרחות, כאילו אנחנו במושב של פולניות, הנהג עוצר בפתאומיות, כולם יורדים. אני נשאר.
הנהג מסמן לי לרדת. עם מוצ'ילתי והטרולי.
יורד.
מבין- שריפה במנוע.
כולנו מתרחקים. הגעתי לגוואנז'ו בגיל 52 וחצי, לחוות, לראשונה בחיי, שריפה במנוע מכונית.
ממתינים.
שעה. בצד האוטוסטרדה. קר. מעשנים. כועסים. תנועה דלילה של משאיות הדואר הסיני שיצאות ונכנסות למסעף הכביש ליד מקום חנייתנו.
שולף את סנק החירום שיש איתי ונוגס בו. 'כמו נקבה דכאונית מתנחמת' אומר לעצמי.
ככה איזה שעה, ואז מגיעה משאית גרר צהובה, שנותנת קדימה אחורה ימינה שמאלה, ולפני שמתחברת לאוטובוס המפוגר, אוטובוס גדול וחום מצטרף, פרחתנו מפציעה ממנו נכונה לספוג את תסכול קבוצתנו.
אה, אני כבר נטמע, משתכשך בהמון המקומי המקיף אותי.
קרוב ל-3 נוחתים במלון המעאפן שאמור לארייח אותנו לטיסת המעבר.
הייתי אומר, סובייטי, או סובטי כמו שביטא משה דיין, רק שזה בסין.
קיצור, סטייל כזה ראיתי בסרטים על התקופה הקומוניסטית ובפועל בשימורי רומניה, אוקראינה, קובה ורוסיה.
במילה- מדכא.
בשתיים- מאד מדכא.
בשלוש- בא לך למות.
שאריות קומוניסטיות שטרם השתדרגו.
מבהירים שב- 5 וחצי השכמה.
ישנתי במלונות בסיסיים לגמרי. בעת כתיבת טקסט זה מתאכסן בהוסטל בסיסי יותר. וזה לא.
כל מה שעושים באיכות ירודה. גם קצה הקלאסה. ירוד. הכל פלסטיק. ושביר, מתבקע, כעור. ברירת מחדל הצבע בין ורוד לבז'. מה יש להם אלה מברוד ווז'? אם במלונות הסינים האחרים, כולל במלון בלילונגווה בירת מלאווי ראיתי פאר ויוקרה מנסים לחפות על גימורים וזיופים, אז כאן אין לא פאר, לא יוקרה ובטח שלא חיפוי. עקום. בילט-אין. הצבעים. עצוב. מבוטא עָצוּפְ עָטְסוּפְ עָסוּפְפְפְף.
מתקלייח במקלחת המעאפנה, ומתעורר ל-5 וחצי.
מגיע ל-למטה. הקבוצה כבר רוטנת. מקבל איזה ארוחת בוקר בשקיות ניילון שמתגבר על האיטינג דיס-אורדר שלי, ומוותר עליה.
יושב במסעדת הטרמינל. נבעת מהמחירים השערורייתיים. מסתפק בשני אספרסו.
היה נדמה לי שרואה זוג כעורים שמדבר עברית ועוסק בסוגיית המרה של כסף זר למקומי.
מפעיל את יכולת הפנייה- הם בכלל לא מדברים עברית. ממונטה נגרו.
הם עם יורואים, אין להם איך לשלם את ארוחת הבוקר.
באחוות זרים נותן להם כסף מקומי ומקבל הרבה מטבעות.
תנני ננה, נוחת בתאילנד
