מה אני מעדיף ש
נחמת צידוק תקלה במחנה
בחיפוש סימטריה מאולצת ביריב.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
בקצב שנתניהו קורא לכל יום 'יום היסטורי',
ניתן לקרוא לכל שם בספר הטלפונים חיפה והצפון 'גיבור עלילה'.
סוציו-אקונומיה נמוכה,
גילויי אמוניות לאומנות מתעצמים.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
ככל שההשכלה מפותחת יותר,
כן ביטויי אמוניות לאומנות פחותים.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
הפרכת מניפולציה, רעיון עיוועים, הטמעה בתודעת מי שמקדמית בעדם.
התנערות והכחשה אינטגרליים אחרי, לא חשובים – ההטמעה נצרבה, הנזק נעשה.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
התייחסות לסמל כאל מהות. קדושה.
לעג לסמל = אנרכיה.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
צריכת סחרירים והסחות
מעוותי משמעויות של עובדה כואבת,
לא כמזור, אלא, כנחמה מאלחשת.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
בסתיו 1978, אחרי שהעיפו אותי מקורס 'רושם ב', ערבית, טרום צבא, נטלתי את פיאט 850 מודל 1971 – בראש העמוד, כשהזעירות שלה לא מועברת מהתמונה. שלי הייתה לבנה. אבי רכש אותה בתור 'אלטר אוטו', כדי שלא אחרב לו את ה- BMW 1602 שלו, וחירבתי* – ונסעתי לקיבוץ עין השלושה, שם היה הגרעין אותו נטשתי עד לגיוסי בסוף אוקטובר.
היה כיף; הרחבת מגוון היחסים. כמו שאני אוהב – זרוק'תי למרחב הומוגני לבד, תביא להסתדר. להמשיך לקרוא נתינה אישית ממקור קיבוצי
[כבהלצה על 'תיאורטית ומעשית' –]
מוסכם שכולנו אמוניים, לאומנים, משמרי התכנסות הזדהותית.
כעת, התכנסו לרמת האדיקות שלי."
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
פֶּר סנטימטר זין שילמתי יותר מכולם,
ונהניתי יותר מאלה שהיה להם הרבה יותר ארוך.
ידידי הנערץ
סלחנות אוהדת לתרבות שלטונית ירודה;
יצוג אותנטי, פשוט, ישיר, מגניב,
מקדם אידאולוגיה ואינטרסים, נוגד התנשאות אליטיסטית.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
תחושת מודרות, קיפוח, כמיהה לשייכות.
אתניות, דת–חילוניות, כלכלה, השכלה, ותק – הם חלוקות משנה, תוצרים,
מובהקות פחותה.
הראה מודר, מקופח, כמה לשייכות,
ראה ימני, קונסרבטיבי.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
כש'דמות נערצת' סרחה, סטתה מתקוותה:
"היה מופת, עד ש…"
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
סליחה, על ש…, הבנה, מפני ש…, התחשבות, לאור ה…, חמלה, בשל…
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10158665584369732&id=795994731
גיל: יש סיפור שזכור לי מגיל צעיר יחסית
על הפגנה שהלכנו אליה יחד בכיכר רבין
גיל: זכרתי שזה קרה קצת לפני שנתניהו הפסיד בבחירות
גיל: ושאמא אמרה לי "שתדע שזאת הפגנה, אז שלא תופתע שאין שם מתקנים מתנפחים"
גיל: לדעתי חיברתי שיר לקראת ההפגנה
גיל: "הפגנה / הפגנה / לא רוצים את ביבי / ראש הממשלה"
גיל: זוכרים אירוע כזה?
איריס: אני זוכרת את זה בתור סיפור, לא ממש את האירוע.
גיל: אז א' – טוב שמישהו מאיתנו זוכר
איריס: אני גם לא זוכרת שלא…
לפני כמה ימים זמזמתי לי בראש את 'הללויה' של ליאונרד כהן. שיר יפה, לא? כן! מאוד מוצלח. לא סתם עבד עליו 5 שנים וכתב לו איזה 60 בתים… שילוב של פשטות ועוצמה שקטה, קולע, מלהיב, מאחד, מגייס. סוג של 'המנון'. שאלתי את עצמי מה עושה את הלחן הזה להמנוני עוצמתי באופיו, מאיפה הקסם הזה? הינה הניחוש-גישוש ה(כמובן)לא מדעי שלי:
להמשיך לקרוא טיירי וידר – הללויה, לאונרד כהן
הרעשת תודעה, משיכה שקטה חזרה;
התנצלות, רווחי־גז, איומי רצח, סיפוח, ברדוגו.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
שלום לנו,
דיקמן, יאיר דיקמן. אזרח. אני אחזור לשמות בהמשך.
אני מבקש להתייחס מעט לאינדיבידואליות,
ליחיד, לפרטים אחרים, לךְ לךָ, אלי.
אני שונא הפגנות.
וכן,
יש לי אי־נוחות, פיזית,
להיות חלק מהפגנת המונים,
מהיותי חלק אנונימי מגוש אחוד,
למחות בחברת עמיתים שאינני מכיר, אנונימיים.
לצעוק יחד, במתואם, מסרים קולקטיביסטים מוכתבים, קצביים.
עוצמת היחד,
הם ביטויים ימניים קונסרבטיבים,
מצמררים. נגטיבית.
בגרפיקה התודעתית שלי אלה סרטי שחור לבן משנות ה-30.
אני מוצא הסבר ונחמה בכך
שאינני חלק מתנועה מאורגנת, אלא ספונטנית,
גם אם בדרכי לפה, גברת חבושת שביס שאלה אותי בטון מתעניין, לא מתריס,
"מי משלם לך?"
ואני שמח שהמחאה לא מאורגנת,
אלא בליל זרמים,
התכווננות ומאמץ של
העיתונאית אורלי בר-לב,
ד"ר שקמה שוורצמן,
סדי בן שטרית,
ישי הדס,
אמיר השכל,
ברק כהן,
ועוד,
למחלקי הצמידים, לכל מי שנוטל חלק,
אלה גורמים לי להתלבט
האם לחוש רגשי אשם
או לחטוף נחיתות
על הפסיביות שלי.
אני מודה להם שהם נאבקים ללא לאות, בנחרצות ובנחישות את מלחמתם,
וגם את זו של כל אחד מהנוכחים. והמזדהים,
ובעיקר את זו שלי.
ישנן מגוון סיבות למחאה;
אצלי, בראש ובראשונה,
זו המחאה שלי נגד הפגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק.
ראש ממשלה מסתלבט על בוחריו – מצער, זו הדמוקרטיה.
התנהלות נתניהו – לא ביבי, הוא לא חבר שלי – במחשכים, הובילה אותו לאישום בפלילים.
מעשיו הגלויים עלולים, בלשון המעטה,
להיות נגועים בהתגוננותו מהשלכותיהם הפליליות.
הידיעה שהמצב מקובל על כמחצית האלקטורט מחריפה ומסבכת את המצב. מבאסת ברמות קשות.
עד כדי כך מבאסת שאני בא בטענה למאפשרים את המצב יותר מאשר לנתניהו.
אם לא היו מאפשרים לו הוא היה נמוג כערך בויקיפדיה.
מביך אותי עד כמה אני לוקח קשה את העובדה,
שאני קיבלתי, העבירו אלי, מדינה מתקדמת דמוקרטית.
במשמרת שלי, המגמה התהפכה לדמוקרטיה בהליך השחתה,
מ ש ת ח ת ת.
עבורי, לא נתפש ובלתי נסבל.
עמיתיי למחאה, אני פה לא כי זה יעזור, זה לא.
אני מבין, שמי שלא חשו עד כה
שבוצעו מעשים מגונים בדמוקרטיה, מתחת לכיסוי, גם אם בהסכמה של אלקטורט רחב, בהתגנץות ובהתפרץות, לא ישתכנעו בכך כעת.
בוודאי שלא בשל דבריי אלה.
או של אחרים.
יש סיפור – אינני יודע אם נכון, כן יודע שהוא מוכר ושחוק
ש-בעת מלחמת וייטנאם,
מפגין יחיד, בודד, הגיע יום יום בחורף ובקיץ,
לבית הלבן, עם שלט מחאה.
שאלו אותו, "תגיד תגיד, אתה חושב שאם תבוא לפה כל יום זה יעזור?
משהו ישתנה?"
"לא", ענה להם "זה לא יעזור.
אני בא לפה יום יום כדי להזכיר לעצמי,
שקורה פה משהו רע,
אני בא לפה כדי שאני לא אשתנה."
קורה פה משהו שאני, העומד בפניכם, מסרב להיות אדיש לו.
לכן,
כפרט, אני מבקש לייצר אנרגיה מסונכרנת של צבר פרטים.
אני מבקש מכל אחת ואחד מהנמצאים,
ששותפים לתפישה שמשהו רע קורה כאן וכעת,
שכשאסיים לספור 1, 2, 3,
כל אחת ואחד מכם יקראו במלוא הגרון
את שמה את שמו הפרטי.
כך, לרגע של סינכרון, כל אחת ואחד מהנוכחים,
מביאים את עצמם,
כפרץ אנרגטי אישי,
מתואם,
שטוען באנרגיה את השאיפה להסרת הבושה המשותפת הזו,
מכולנו.
מוכנים?
אני סופר עד שלוש, בכל הכוח, לא כדי שיישמע עד קיסריה,
כדי שפרץ האנרגיה הזה, ייתן עוד בוסט אנרגטי, עכשווי, מקומי, בכל עת שנחלש,
קראו את שמכם הפרטי, אחת שתיים שלוש…
תודה ובהצלחה לכולנו,
וכמו שלרגע היינו קולות שונים מסונכרנים אנרגטית, בואו נשאר שונים, מסונכרנים אד הוק, זמנית מקומית, ונתפזר,
ביקורת על מנהיג = שנאת מדינה.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
