הערכת משך קריאה כ- 12 דקות

יום ראשון במוסקבה

יוני 2010

פרק 1

זדראסטוֻוייט

זהירות: חומרים מתישים. הקורא – על אחריותו, הכותב מתנער ונוער.
המלצה: במנות קטנות. כדאי להדפיס. רצוי לא להיאבק- לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג’י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למעין עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע. להמשיך לקרוא זדראסטוֻוייט

הערכת משך קריאה כ- 12 דקות

יום ראשון

פרק 7

בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

את הערב מתכוון לסגור בצפיה בגמר המונדיאל.
הולך רבע שעה לReal Mc’Coy המאורה הצפונית, המשודרגת המטופחת יותר מהעמיתה החבויה בדופן המערבי של אחת מהאחיות של סטאלין– אחד מ. שבעה בניינים יפהפיים שנבנו בהוראתו בסגנון האר-נובו. להראות לניו יורק, לעולם מה זה.

הבר שעיצובו הקונספטואלי מתכתב עם בר אירי, נמצא בהמשך לשדרה המשכנת שגרירויות זרות. עובדה זו מכתיבה את אופיו- פיוז’ן טשולענטי מבעבע של מקומיים, זרים, אלכוהול, ריקודים והופעות.

הגמר נגמר כשזו לשמאלי, הנראית ולבושה, כדודתו של סטאלין מחצרצת בתחליף הוובוזלה – מפוחית פה, אם האינסטרומנט המיר מעמדו ל-‘רגע רגע מה זה וובוזלה?’ המפיקה צרימות וובווזליות כל אימת שאחד ההולנדים מאיים לקפח חיי ספרדי, ובתגובה הספניארדית שלא מבוששת להגיע. עד היום לא הבנתי את מי עודדה. האם היא מעודדת סוציאלית? כאילו להיות בעניינים?

לא הייתי מתעכב על הפרט הלגמרי לא שולי הזה אלמלא צפיתי, במו עיני, בכמה משחקים והאזנתי לשאון הרקע הוובוזלתי. השאון אמנם לא תענוג גדול, אבל בהחלט לא צרה בלתי נסבלת. כששומעים את קקפוניית הוובוזלתית ללא תיווך אמצעים אלקטרואודיופוניים, כשיש אבחנה של סולנים אינדיבידואלים, כשמתקיים מתח מוזיקלי בין מוזיקאי טריבונות צד אחד של איצטדיון עם ברי הפלוגתא מהצד השני, נוסח הסוגיה הנשאלת “אבי נמני?” “בן זונה!/נשמה!” תלוי בהעדפת הקהל, מידת אנינותו, חולנותו, זה נחמד, שלא לומר מעורר השראה או לפחות הרעשה.

המשחק מסתיים. מי ניצח באמת? המקומיים פונים לרחבת הריקודים. ביזנס אֶז יוז’ואל; חלקם מתנודדים הלומי אלכוהול. יתרתם רוקדים, מתאמצים, במרץ, בחוסר חן, בהקצנה נוסח ‘מוכרחים, מוכרחים לי-הי-יו-אות שמייאח’. אין, אין על הריקודים שחוויתי כמה ימים קודם, באיסט לונדון דרא”פ- ליריקה. מה שירה? פרוזה. בריקוד. אקספרסיוניזם. מינימום תנועה במקסימום קצב מתואם.

צעיר בהיר שיער, עם קעקועים וקוקו מפעיל תנועות כוריאוגרפיות מרשימות על בת זוגו. חלק מהתנועות לא עומד במבחני המוסר הנורמטיבי וחלק אחר לא במבחני הפיזיקלי קורקט. בלשון ארכאית- הבחור משתולל. ובלשון נמוכה- משתרלל.
אולג ומאשה – להלן יכונו ידידנו החדשים והבדויים.

הבדייה מתייחסת גם לשמותיהם וגם להיותם ידידיכם בכפייתיותי, וידידיי שלי בבחירה, שכן, על אף האמפטיה והחמלה שרוחש להם, וכן בשל השימוש הזול והרווח בטרמינולוגיה ‘חבר’. ידידיי משכבר הפסקה הקודמת, אולג ומאשה, הם (נשמור על אופטימיות) עוד לא.

ידידי הנערץ שנקלע אתי, דרך מקרה, למועדון המוזכר בפאתי דרא”פ, פונק על ידי התאורן בשי. לשמע השפרצת חומצת ביקורתי האינטרטרנזקציה, הכריז בנחרצות, שהוא, ‘התאורן, חבר טוב‘.

בכל מקרה, כעת, כשמעלה על הכתב, רואה בזכרוני את אולג קשישא מפזז, מכרכר בגמלוניות, מרכיב בתנוחה מיסיונרית ורטיקאלית, את מאשה קטינא, הנאה, ה-פֶּטיט, הלבושה מכנס ג’ינס קצרצר מתחת לגופיית בורדו ענקית, הגדולה ממידתה במספר כמויות, על המשמעויות המשתמעות ובעיקר המשתקפות ממנה.
הם עושים זאת בחינניות השמורה לצעירים, חסרי מנוח, בושה או עכבות. הנבואה ניתנה, כאמור, לנבונים וכשוטה לא ניבאתי ש-בטוב הם לא ייצאו מזה. כלומר צחקתי שתנועותיו הגסות על מצע האלכוהול שהגירו לתוכם לא מתחשבות בדרישות הפטריארך הפרבוסלאבי-אורתודוקסי או בתובנותיו המכבידות של ניוטון, מה שגרם לזוג להתממשק עם רצפת העץ, והפעם בתנוחה המיסיונרית-הוריזונטאלית, אבל לא שיערתי שבטוב זה לא ייגמר. זה, אודה על האמת – לא.

ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, הם נעלמים לי משדה ראייתי ומתודעתי. כעבור דקות מספר, בחזרתי מהשירותים, רואה מבעד דלת הכניסה הכבדה שכעת פתוחה, את אולג כשקוּקוֹ סתור, מנהל דין ודברים צפוף עם הגברתניים לבושי טי-שירט שחור עם הכתובת ‘סקיוריטי’ שבפתח: אלה, שני גברים, דאבל סייז, שלהערכתי מחלקים את יממתם לשלושה עידנים: שמירת סף, חדר כושר והשאר הלא מעניין.

אינני יכול לכנות את רוסיתי מביכה. את התואר הנזכר לעיל משייך לאנגלית. שליטתי בשפה הרוסית מקבילה, בממוצע, לזו של קורא שורות אלה, ובתנאי שאינו יליד חבר העמים או צאצא למישהו כזה ושיודע פחות מתריסר מלים. כך, שלא מבין, לא בדיוק ואף לא בערך, על מה נסובה שיחתם. עם זאת משער, שגם הם, על סוגיות משקל וחריזה ביצירת פושקין לא מתפלמסים.

עוזב את ארבעתם לרקום מערכת יחסים, וליצור את תחילתה של ידידות מופלאה. דוגם את הסצינה בתכיפות הולכת וגוברת עד לקרשצ’נדו, המתבקש להתכנות בלתי נמנע: במיזסצינה המובאת לפני, אני חוזה בכתם סגול, מבהיל, מבחיל, מהביל במעלה לחיו השמאלית של אולג. לאחריה, מבחין שחולצת אחד השומרים קיבלה עיצוב מחֻדש של משולש שנגזר ממנה. אצל עמיתו, עיגול הצווארון נשאר צמוד בנחישות לצווארו השוורי אך שאר החולצה לא עמד במאמץ וחשף זה כבר לא חולצה בנקבה, זה שְאָר בזכר את קוביותיו המפוארות, שפותחו בעמל, יזע ומשקולות.

בינתיים גם פניה של מאשינקה אינם כתמול שלשום, או לפחות כמו לפני שלוש פסקאות. היא לא נשארת מחוץ לתמונה. פניה נכנסות אליה, לתמונה, מקבלות אקספרסיביות דרמטית משלהן, בעיצוב תפרחתי תפיחתי, בגרסת הלייט הפמניסטי.

תופס פוזיציית צפייה מול הדלת, כאשר כמו בסרט שומע קולות מתלהמים של אולג. כנחום תקום, הוא נכנס לפריים, מופיע, תובע מהשומר לא-ברור-לי-מה, מניח שאת זכותו להיכנס למועדון שלא רוצה אותו, בעודו טוען על דפורמציית האון-ליין שפרצופו עובר וכיוצא באלה. כשהוא הוא מוסיף הדגשות, טיעונים וטעמי מגע פיזיים הוא מוטח ארצה. וחולל חזירה. בעיקר הוא מעורר את השתאותי על כך שהוא לא בוכה.

אני, אם יורשה לי לתחוב את שחלותיי האישיות להתרחשות, רק מלראות, שוקל התייפחות. און ליין. לא יכול להוריד את העיניים. נראה שהוא, אולג, די בקיא, מיומן, בתקשורת ממין זה. כמו שברק היה אומר בהשלמה- הוא, אולג, מבין שזה מגיע לו, מה שהיה מעורר בי תהיות על גווני תפישות הצדק.

השומרים, ייאמר לזכותם, הרשימו אותי בקונקרטיותם. כאילו, לא לוקחים אישית. אולג מבקש את מנתו במלל- הם מתעלמים. אולג תובע את חלקו במעש- הם מקלפים אותו מהדלת ומעצמם, מטיחים אותו במוסקבה הרצפתית. וכך הוא יוצא לי משדה הראיה זמנית ושב אליו כמגדיר מחדש את המושג הסלמה. בכל פעם שהוא נכנס מחדש לפריים, אולג על שתי לחייו, אפו ופיו מקבלים קוועץ’ עיצובי מאובחן; האדמומיות הסגולה במעלה לחי שמאל ממשיכה בפנס בעין – עכשיו, סוף סוף, הבנתי את המושג פנס. זה כמעט מאיר. אני לא היחיד המשתאה: הפנס תופח לממדים שמבהילים גם את אולג. את זאת אני מבין ממחאותיו ההולכות ומעצימות- ועם זאת לא לוקח אחריות על פרשנותי, אך מחוֹות ידיו וקולו המתלונן מבהירים שהוא מתאונן על היחס העוין לעינו, לאין עינו. הוא תובע את עלבונו, מוטח שוב, וכשחוזר לסָיְיט, הפנס הפך את עינו לחריץ. קו. איי-ליינר. עכשיו אולג ממש מתרתח, חוזר על הסצנה הקודמת אך עם ממד דרמטי משהו, יוצר מגע עם השומר משמאל, זה עם שאריות הצווארון – כנראה שלאולג יש משהו אישי נגדו, וזה בהתנהלות עסקית נטולת רגשות או התלהמות, מעיף את אולגנו אֱלי אמא רוסיה, ממנה, כבבושקה שמרכז הכובד בתחתיתה, כשפן של אנרג’ייזר, ואולי בכלל כפרפטואום מובּילֶה, הוא מפציע מהקרקע כשהפעם פס שחור, דקיק, מרמז על מיקום העין. זהו. בהמשך גם האף יעבור טיפול דומה, השפתיים יתנפחו לממדי על, הפה, מחד, יתמלא בדמו ומאידך יתרוקן משיניו. כלומר ממראה של צעיר מלבב, אולג עושה גרדציה טרנספורמטיבית למגש פיצה עם אקסטרא גבינה. בהמשך יפוזרו עליו זיתים, שחורים וירוקים, ייזרו בו גרגרי תירס, פיסות שקשוקה אנשובי, ויגמור בתצורת שקשוקה. בקיצור- חירעו לו ת’פרצוף, ובנמוך- פוצצו לו ת’צורה.
אולי לא לקחו זאת אישית, אבל מאוד מעשית.

הסאגה מסתיימת בשעיטת לאדה ללוקיישן בקפיצת חלודתיה החרוקים לרחבת הכניסה. שני כובעים ענקיים במגוחכותם מגיחים ממנה כשמתחתם שוטרים. אלה מסבירים לאולג ולמאשה קטינא, כך אני משער, את ערכי המוסר הנורמטיבי של Real Mc’Coy, את עקרונות הפיזיקה הקינטית של ניוטון ואת עובדות החיים הפוסט סובטיות של מוסקבה.

בהשראת ההוא שגם אכל את הדג המסריח, גם קיבל את המלקות וגם גורש מהעיר, אולג ומאשה, הקלאברים שלנו, גם שתו את ממונם לשוכרה, גם גורשו מהמועדון, וגם עצבו להם את הפרצוף מחדש, נֶבֶּשְקוּ, על חשבון הבית. כשאני סקרן לדעת האם, כקעקוע בגרסת האמת או החינה, השינוי טמפוררמננטי.

יוצא, מניד בראש לשומר הצווארון, כשהוא, בהשראת סטניסלבסקי באקספרימנטים של קולנוע אילם יכול לפרש את הבעתי בהתאם לקונטקסט שבה נמצא רגשית על מנעד שבין ביקורת חמורה לאמפטיה רכה על פי שיקול דעתו וכפי שתמצאו לנכון.

 

 

הערכת משך קריאה כ- 13 דקות

יום ראשון

 פרק 6

איזויניצה

 

עובר למסעדת ‘סיקסטיז’, שם ישבתי בחברת ברק, דבוש, איריס, אורחים ולבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחוד המקום, בתפאורת סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו.

הסיקסטיז מארח בני ארבעימחמישימים לבושי אופנועים ורכובי אביזרים המלווים בבנות עשרימים. במדרחוב בחוץ חונות היצירות. מוטציות מוטוריות. צריך לבוא לכאן לראות הארליס מדוגמים ברמות שאין במילווקי. אופנועים יפניים עטורי נורות חג מולד לאורכם ו-לֶדים לרוחבם, שברור שמשמשים לרכיבה מהמוסך לסיקסטיז. אולי גם חזרה.

שוב, התגובתיות לקונקרטיות, פלטפורמת הדלות והיכולת שמהווה כר להחצנה אישית, בוטה, מתריסה בנוסח – דע לך טוברישץ’ צופה, לא יודע מה נסגר איתך אבל עלי כבר לא חלות מגבלות הפרקטיקה, אז אני נותן בראש בגרפיקה קיצונית, צורמת, מנקרת. שיראו.
רובן המכריע של מכוניות היוקרה שחורות. כלומר כמות המכוניות השחורות גבוהה ממה שמכיר ממקומות אחרים. נראה שמעמד, שררה, כרוך באוטומוביל שחור ומכאן המתאם בין שחור לסטאטוס. כמות מכוניות הספורט הייחודיות, עם אביזרים מנקרי עיניים, צבעים מופרכים ככתום חלודה – תפוז חיוור, ניירוסטה מבהיקה ככיור על גלגלים עם סמל בנטלי עד מראה הפריג’ידר התעשייתי שמקרר מ-אפס למאה אצ’ו בפחות מארבע פצ’ו, כולל ורוד בזוקה, מצויירות ידנית כפוסטרים פסיכודליים מהסבנטיז לא מאפשר התעלמות. אולי רק לעיוורים.
מזכיר לי את מראה הוֶוטֶרָנים ממלחמת העולם השניה בארץ, על שלל עיטורי החזה, תקועים בסיכות למקטורני צמר אפורים. נראה שהתופעה די נעלמה, לא? אקספליסיט, גרפיקה במשמעותה הראשונית, בסיסית, אקספרסיבית, עניינית תכליתית, שלא נתנת לפרשנות.

הפרקטיקה- הפסאדה האסתטית, לעיתים יוקרתית, שמסתירה קילוף, רוב הזמן עולב, והתפרקות. במתחמי הכיכר האדומה בניינים בשיפוץ מכוסים בכיסוי של לוחות עץ עם איורי לבֵנים כחזית של בניין גותי. מעניין.

במאה ה-18 עם קריעת ההתיישבות הצפון אמריקאית מהכתר הבריטי, עוד לפני הקמת המוסדות המקומיים, היתה פריחה דתית במיוחד בהשוואה לאנגליה בה הממסד הדתי היה בחסות המלך. נראה שהחופש מארגון דתי איפשר לאינדיבידואלים למצות את נטייתם לאמונה וחיזק אותה הן ברמת האדיקות והן במגוון הווריאציות לעיבוד האל.
התרבות הצרכנית האמריקאית מאפשרת לחסרי רכוש לצרוך מעבר ליכולות ולחיות ברמת חיים שמעוררת השתאות בבעלי הכנסה דומה במקומות אחרים; שיעבוד העתיד לצריכת הווה בהשראה הנסמכת על אופטימיות אשראית.
לא בורא תובנה, משתף באסוציאציה: ביל גייטס שמיקXם הצלחה כלכלית בלתי נתפשת תרם/ תורם ים כסף, ויוריש רק חלק קטן מהונו לילדיו. בהבנתו, להוריש להם את כל הונו – לא יהיה נכון. להם. וורן באפט, מושא הערצת משקיעים, מתנאה בארוחות צנועות של המבורגר עם (צ’רי) קולה. זוכר שכונה איטלקית בברוקלין, בורגנות גבוהה, שתושביה היו נוסעים באמריקאיות ענקיות רבועות, Buick Regal שהיו רוכשים יד שניה. מין סטייל כזה. אמריקאנה. משייטים איתה במרינה ליאכטה, לעיר המסעדה, המוסך לקאר-ווש המניבים. קיימת צריכה, אולי בלתי מבוקרת, אבל היא פחות מופנית ליצירת החצנה או מעמד חברתי גבוה יותר. גם הצרכנות הביזארית של אמירות סביבתיות מוטוריות הן יותר לכיוון השתייכות סוציולוגית לקבוצה מסוימת ופחות להראות עושר או השתייכות למעמד גבוה יותר. אולי בשל העובדה שבעולם צרכני מוקצן, מוצרים כבר נצרכו בעבר כסמלי מעמד.
מכיר אישית ניו-יורקי, שסך חובותיו עולה על נכסיו, והוא משייט לו בג’יפ מרצדס ששודרג מג’יפ וולוו. נראה לי, שהחברה האמריקאית צרכה, צורכת עצמה לדעת, אך לאו דווקא החצנה של מעמד חברתי כבמוסקבה, כי הנגישות לצריכה קפיטליסטית הפכה לסוציאלית – נחלת (כמעט) כולם.

נובר בתפריט הסיקסטיז- דיאט קולה 60 רובל. מזמין את הקוקטייל בגרסאת היוז’ואל הים-תיכונית שלי: בקבוק דיאט קולה, כוס בצד, מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ופלח לימון, ומלווה בהנחייה תודה-לא-למזוג-אני-אעשה-זאת. מקבל אמפולה שחורה, כלומר 200 סי.סי. משקה שנועד, כנראה לחיסון רוויים ננסיים. שואב את זיעת הקרח מתחתית הכוס, מוזג מעט משקה, הרציונל – היי, אנחנו אידיאולגים מטורללים, כלומר-רציונלים מתומללים פה – כדי לשתותו קר ולא מאוד מהול. מחסל את המשורה, נושך את הלימון מקליפתו, ומזמין עוד בקבוק באמצעות מחווה ידנית, לצערי לא וורבלית: שיעמיסו עוד קולה, שיתחבו לימון. מקבל את הקוקטייל עם צמד פלחים, לוגם, ושמייח ככלה ביום חופתה.

למה מעיק עם הפרטים התפלים? לא שאני משולם בעד המלה, כן? מפני שבנוסף להצפת המשקה בקרח ולימונים הוא גם מציף תופעה. תפישה, אופיינית, מאובחנת ומרתקת; מבקש חשבון, מצפה ל-120 רובל. אוה, הנה היא מתקרבת, התפנית בעלילה. מתבקש 150.

“למה?” שואל את המלצרית. היא לא מבינה בתחילה. בהמשך מסבירה לי שאלה הלימונים. זה טרם קרה לי. אחד מביטויי המחסור לשעבר הוא שליד כל פריט בתפריט ישנם שני מספרים: המחיר הנקוב, ולשמאלו, לא מספר הקלוריות- טרנד אופייני פוסט מודרניסטי, אלא המשקל למנה, בגרמים. אל לה, למנה, להיות פחות ממשקלה הנקוב, בשל מי שקילף את הפרדוקטים היקרים למכירה נוספת. יש סיסטמה. בקרה, מנה היא סך הפרודוקטים.

עוד מהקלחוז. מזכיר לי שמנהיג סובטי ביקר בלונדון בסבנטיז, ביקש לדעת מי אחראי על חלוקת הלחם בעיר. התקשה להאמין שאין פונקציה כזו. וגם הבריטים, אל תתפסו לי תחת, מסתבר שההוא המוצב על צוקי דובר ותפקידו לדווח על היעדר ספינת אוייב מתקרבת פוטר ומשרתו בוטלה רק איפשהו באלפיים ומשהו.

מלצריתי עגומת המבע מבינה שנפלה על קשה עורף. היא משסה בי סרגיי מז’אנר השיער הקצוץ על עורף פר וממדי ענק שנופחו, תפיחותיו טופחו במרתפי כושר מוסקבאיים שחורים המאיימים על הטי-שירט האפל שיפקע.

“מה הבעיה?” הוא מתעניין בטון שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה כלומר אני אשלם. אני שוטח את תמימותי הבאמת תמוהה באוזניו על החיוב. הוא בסבלנות של מי שכבר חווה דאמיס, מסביר, שתוספת ה-30 רובל היא בגין הלימונים. כבר חוייבתי כאן על הקטשופ שליד ההמבורגר – הרי זה מוצר לא? אבל על לימונים?

כשריי קרוק, מייסד מקדונלד, ירד מהר סיני, כלומר מסן ברנרדינו והטביע את הקציצה בקטשופ, ובא עם החזון שבכל סניף תתממש ההבטחה לקבל את אותו הדבר, הוא, כך אני משער, לא צפה שהרשת תגיע לאן שתגיע ותתמודד עם תרבויות שמחלקות את המזון למצרכי יסוד ולא יחידת טעם וחיוב הוליסטית. כן, שמעתי שגם האיטלקים זונות.

יפה, נציג האדמינסטרציה הביורוקרטורית שומר על הסטרוקטורה הדוקה. “והיכן זה כתוב?” אני שואל בחיוך, מצפה לתגובה מנצחת. סרגיי שלנו נמוג לעבר הדלפק, חוזר מדפדף במניו עתיר התמונות, ומצביע לי על פלח לימון: 10 רובל טבין ותקילין, לפלח, מודפס בשחור על תפריט. ו”מה משקל הלימון?”

– סתאאאם, נראה לך שאשאל שאלה כזו? בודה בכתיבה.

אז שילמתי כמו גדול (טאטלע, היינו אומרים?) 150 רובל.

כמו עסקת מכירת ה- BSA overhead 1953 ב- 1983: רכשתי אותו ב- 900 שנה קודם. חרא אופנוע. ידעתי שיירד גשם שכן 4 שעות קודם להגשמתו, רגישות האופנוע ללחות מנעה הצתתו. באחד הגשמים נתקעתי מתחת לגשר ההלכה. חלצתי עצמי. כשבאתי להצילו – נשארה רק הלחות. בכל זאת, זה היווה את רוב הרכוש של איריס ושלי. משטרת רמת גן אשרה שמצאה אופנוע. שרוף. באתי עם תלת-אופנוע – כן היו פעם דברים כאלה, כשהכידון מניע את המנשא מקדימה. העמסנו את הגֶחל. 300 עלה לתקן. באתי למכור את הנבלה. “כמה?” נשאלתי “900” עניתי. “נותן 600.” לאחר דין, מתן, משא ודברים התפשרנו על 600.

חוויות השירות כאן מותירות אותי נפעם. מה נפעם – מתוסכל. חווה בכניסה למסעדה חיכיון לא מקובל למלצר. המתנות בלתי סבירות להכנת האוכל. ריבוי מקרים של בקשה לאחר המתנות ארוכות של חזרה על ההזמנה. קרח – מים קפואים במקומות שיש מוגש באופן לא סדיר. כשנראה למלצרית, טרם פיענחתי מהו החיווי המטעה שלי, שהצלחת או כוס לא בשימוש – ממהרים לקחת אותה, ומתפתח מאבק בבקשה להשאיר אותה – “לא, טרם סיימתי.” הם במשימה תפעולית. לא בשרות. השירותיות טרם חלחלה. שביעות רצון הלקוח היא הפלטפורמה המונחת ומובנת כאילו מאליה, היא איננה התקרה הנשאפת. היא לא הסיבה והיעד התוצאתי להטבת התנאים בקבלת תשר גבוה יותר כתמורה לעבודה משביעת רצון. הגורם המדרבן הוא אימת השטראף, לא התשר.

איריס מעדיפה את שיטת התעריף הנקוב, ברור על מה משלמים, על שיטת המסעדות הערביות וההפתעה מתחת לבקלאווה המתוקה עם המבט של מה יא אשכנזי? מה אתה עושה מזה עניין? זה מקובל.

חוזר לדירה. עובר דרך תחנת המטרו, סמולנסקיה. דומה לסאבווי בניו יורק. השאון. התחנות מהודרות יותר- אמנות ריאליסטית קומוניסטית מגוייסת. הרכבות ברובן עתיקות, יעילות בטירוף. מרשים. יורדים במדרגות נעות 30 מטר גובה. אין דברים כאלה. נחפרו כך כמקלטים אטומים. בתחתית המדרגות נהג, בדרך כלל נהגת, מזויינת במצלמות טלויזיה. לא יודע מה עושה, אבל משער שמשגיחה ומקצה מסלולים בהתאם לעומס התעבורתי. מדרגות לאנשים, כן?

הערכת משך קריאה כ- 5 דקות

יום ראשון

פרק 5

רבולוציה

 

במדרחוב רואה אנשים. הרבה, אך לא עמוס. מניח שרובם תיירים. דווקא תיירים זרים מעטים ביחס לציפייתי ממקום כזה. יותר תיירוּת מקומית. הנשים מטופחות, עקבים, מחשופים שמעוררים תמיהה למה התכוון המעצב, ותהייה, לְמה המשוררת בהתלבשה/התפשטה כך, למי התכוונה שיצפה. מין מחשבות כאלה. לא תלונות.

נראה שמזג האוויר עושה פלאים לשיער, בעיקר של הנשים ולצבעו- ובקיצור- במוסקבה אין דבר כזה שיער שיבה. או לבן. הכל בצבע מאובחן.

יש להם מין אמירה אופנתית מכוונת – לא של הוצאתי את החולצמכנסנעל הראשונים שנתקלתי בהם, אלא- חולצה, מכנסיים, חגורה, ונעליים הנעים במגוון צבעים שבין הבז’ הבהיר ללבן הכהה, שבפרובינציאלותי נראה שאינני מעודכן בשוס, במודה הטקסטיליאנית, הכרושצ’ובית, הלוהטת.

אישית, לא מותנה ליופי הסלאבי. עם זאת יש כאן פצצות – אין דברים כאלה. ידידי הנערץ מעיד שגריז ניגר מעיניו למראן. האמת שניגר הוא פועל שלי. הוא יורד לדקויות, אבל שונות מהאבחנה שזה שילוב של בעיקר הטיפוח, הדיסציפלינה שבשמירת הגוף, הגנים. היופי כקומידיטי. לכן יש לטפחו. גם אמי תיארה את עצמה בצעירותה כיפה, לכן אימצו אותה מבתי יתומים. יופי במובנים ויטאליים החורגים מטעמי אסתטיקה.

הייתי צריך להגיע למוסקבה כדי להבין את המשמעות האסתטית של העקבים. חשבתי שלדידוי הלא-נוח הזה יש משמעות אסתטית בתשלום בפרקטיות. בבאנליה, מוסיף לנועלת גובה. בבכחנליה העיצובית, ירד העכיבון התודעתי הטריוויאלי– העקב משנה לנואלת פרופורציה- תחתית מעוכבת גובה, עטופה בישבן גיבור, מגדילה, מגביהה למטר תשעים, הופכת לכוסית-על רכובה על אוכפים עקובים. אולי כואבים. וואלה. הבנה מאוחרת. היה שווה לבוא.

יושב בקפה. נראה שהמקום מתמחה בקפה. מוכר אביזרים. עובדה שלא מסייעת לו להשבחת התוצר המחורבן שהשקה אותי. עם זאת ברור שמלצריותיו נבחרו בקפידה ולא על פי יכולתן להפקת הקפה. רושם הגיגים רדודים על קפה ועובר הלאה. גרסת סיבוב הבארים במוסקְפָה.

כאותם גנרלים עקשנים של המלחמות הקודמות, לא מצליח לעשות את העידכון ולעבור למוסקבירה. או לפחות למוסקוודקה. נשאר בקומפורט זון השתייתי שטותי, גם טי, הגנטי פרובינציאלי שלי.

יוצא חזרה למדרחוב ההיסטו-תרבו-לקטואלי. שלישייה, מי שנראית כאמא, אוי ואבוי לי – היא בפלוס מינוס חמש שנים ממני. לידה שני גורי אדם בשנות העשרים שלהם. צעירים, שמנמנים, מוזנחים ומזיעים, חסרי טעם ריח ולב שמייח. הם יכולים להיות אחים, נראה לי יותר שהם זוג. מתדיינים. אולי מתווכחים. לא נראה לי שעל גישות חדשות בהערכת המשקל הפואטי בעידן הפוסט פושקיני. היא מנערת אותו. בתגובה הוא מפליק לה. בלחי. היא מתרגזת. אומרת לו משהו. כנראה נוקב, הוא עונה בלאטמה באמתו לכתפה. ברור שהדיאלקט התקשורתי שלהם לא חדש, ולא הסלמה של ישן. בבחינה שטחית של הסיטואציה, לא נראה לי שהם בגרו אולפן מלאכותי, נכחו בסדנאת תקשורת פלוצרית, או שרכשו שיחון לפיתוח כישוריהם הלינגוויסטיים ליצירת תקשורת אינטרפרסו-דיסציפלינרית קוהורנטית ביניהם. נראה לי יותר כשפת-אם. ההיא מושכת לו בתיק, ההוא נותן הטעייה בשמאל ומרפקיה עוקבת לצלע ומתרחק. היא מתכרכמת, נראה שהבינה את הטיעון והשתכנעה. לא ברור לי במה. אימה/ו/ם, עומדת נינוחה במרחק נוגרה, לידם. נראה שגם לה הדיון לא מחדש, לא בתכניו, לא בטיעוניו ולא בסגנונו.

הערכת משך קריאה כ- 4 דקות

יום ראשון

פרק 2

גלסנוסט

חוזר בנחת. עושה דווארות. בסנבטיז בשכונת התקווה קראו לזה חראקות ובהגייה אשכנזית- חראקעס, על לארק סטודיבייקר לבן עם ראש כלב מתנודד על מצע כבש המונח על הדשבורד, רק שבמעודכאן- במוסקבה, על Audi A6 שחורה, טובלת בנוזל אנטי-ריח מחליא.
אני, שחשוב לי להתמצא, מנסה, ללא הצלחה, לייצר אוריינטציה לוקאלית. עושה קפנדריות בנוף עירוני מרשים, גדול, ועם זאת נעדר חן שלא היה דבר כזה. הסיבוביזציה, משוט המכונית כתחליף למעוף הציפור. יעני, טו גט אקווינטד. בעיות חנייה חמורות. רכבים בהמוניהם חונים על הרינג ועל המדרכה, בחסימות. בעיר סְפָר נידחת במזרח התיכון לא היו מאפשרים דבר כזה- למכוניות, לחנות באופן שמטרופולין המתיימר לתת פייט לניו יורק מאלץ. להמשיך לקרוא גלסנוסט