הכאב עלי

משך קריאה כ- 2 דקות

ר’ במסע לפולין

ידידי הנערץ שניחן ביכולת מימוש סיפוקים של אוליגרך פוסט-סובייטי, ויכולת דחייה של תינוק, שונה מר’ישל’ה, לו יש יכולת דחיית סיפוקים של תינוק פוסט-סובייטי, עם מימוש של אוליגרך.

הם שונים, מפני שר’ישל’ה, שאף שנשאר בקוטן קומתו, היה תינוק מגודל – לא התירס הכי צהוב בסיר – ובאחת, בטראח, הפך לזקן מקוטן – נעל הבית לא הכי חדשה במגירה.

ר’ דוחק בי “בוא ניסע לרומניה.” לרכיבה.
אנחנו כבר שבעי היסטוריה, משותפת, של מעצר על נהיגה לא ראויה בלונג איילנד, צניחה בניו ג’רזי שהעיפו אותי במהלך הקורס, בעיצומו של צוק איתן רכבנו לשארם, סנטה קטרינה. ולא כ’פת לי לרמות את הקוראים, את עצמי אינני – זה ברור שאני הגרור הנגרר.

בוקובינה

ואני, אני אין לי מי יודע מה בעד הרומנים. האמת גם לא נגד – הוריי הזדהו כ’ילידי רומניה’, אף שלא ידעו רומנית. הם התנשאו – בוקובינאים, ראו עצמם נצר לממלכת האוסטרו-הונגארית, דוברי גרמנית, לשונם לא חוללה רומנית – מקום הולדת אבי היום, או אוקראינית – לידת אימי.

ובכן, ר’ישל’ה שלנו כמה, כמו שהבהרתי על יכולת דחיית סיפוקיו, בוער לו לנסוע לרומניה.

לי כואב הגב.

כן, וגם קורונה.

והוא טוחן אותי; הוא יודע, כך הוא מנסח ש”דיקמנוס, אתה, אין לך שתי חוליות מחוברות יחד בגב.” כמו בני גנץ.

“אנחנו נרכב רק 200 קילומטר ביום.” הוא משקר אותי במיומנות נתניהוהית, כאילו אני ביביסט.

כמה דקות אחרי, הוא מצביע לי על מסך, רשימת מדינות פתוחות לחו”ל, ואומר ”ת’רואה, גם רומניה.” אני טועה, גוחן, אולי רוכן – לא זוכר, זה היה היום בבוקר – מסתכל על הרשימה; יש שם כמה מדינות, רשימה קצרה דיה כדי שראייתי המתקהה תבחין, שרומניה שלנו נפקדת ממנה.

אני גיבינג הים דה לוק, והוא השקרן הקטן, כלומר הוא קטן בגודל וגדול בשקר, צוחק ו[לא] נבוך כביביסט חרוף לנוכח שקרי הנערץ.

כעת, רונן דנן, הוא פולני.
כמה מחבריי היו פולנים. לא, לא הצליחו לשנות לא את התנהלותם המובחנת ולא את האתניות, הם פשוט הוציאו אותי מהחיוג המהיר.
העדה סבלה מיחסי ציבור די גרועים אצלנו בבית – אבי אמר לאחותי, ‘תביאי כל מה שאת רוצה הבייתה. פולני, לא.’
כנראה שחלק מהמערכת ההורית שלו נולדה בכלל בישראל, והיו חלקים אחרים שבמדינה אחרת. עם זאת במובן האתני, ובעיקר הערכי תודעתי של הפולניות, הוורשאי, בכל שס”ה העדפותיו, כולל הקולינריות, ורמ”ח התנהלויותיו, כולל במשפט החקוק “אצלנו, לא מדברים על זה” או החביב עלי “אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח” הוא מדגמן סטריאוטיפ העדה.
האמת, ‘יש לומר’ כמו שמתבטאים כתבי חדשות, יש לו עוד כמה מכתמים טובים מאד, רק שאם אכתוב אותם פה – לא ‘כפת לי להגחיך אותו, סומך על חוסנו – אביך את עצמי. בכל זאת, גבר מזדקן, עם מוניטין לא מי יודע מה בקהילה, אינצורך להכביר בהלצות נלוזות שהשתיקה יפה להן.

אז הוא, מבחינתו, יפורר לי ת’רצון, והוא מתקשר יום יום לשגרירות הרומנית, להפעיל עליהם לחץ לפתיחת השמיים עם ישראל.
אז נותר רק כאב הגב.

הוא לא מתייאש, כמובן, ועל כך הוא אומר, ללא מבטא “דיקמנוס, כאב הגב שלך – עלי.”

Share

2 תגובות בנושא “הכאב עלי”

  1. הבעיה בגב אינה חוסר החיבור בים החוליות אלא דחיסות יתר ביניהן.

הערות? אשמח לתגובתך