מתמיסת מרכיביה להבחנה
לאורך רבע המאה האחרונה, ההתרחשויות הפוליטיות בישראל מהוות פרומו לפוליטיקה המערבית, ובמובהק לזו שבארה”ב; שרשרת טלטלות והתכנסויות, שבסופן השלטון שואב אליו כוחות מנוגדים וממיס אותם אל תוכו.
הן בישראל והן בארצות הברית, השלטון נמצא כעת בידי מי שמקצין את תחושת הכאוטיות המפחידה, במטרה להכפיף ולגייס תמיכה בקרב מי שמחפשים מקלט מפני התחושה האסונית. העוצמה המגנטית של המשילות המגוננת מפני הסערה שבחוץ, מתיכה אל תוכה גם את מי שתפישותיהם שונות זו מזו באופן מוחלט – זהו עידן המסת התפישות.
זהו עידן ההיפוכים הווירטואליים: מי שנחשבים 'פרוגרסיבים חותרי שינוי מקָדֶם', מבקשים לשמר מוסדות כשלטון חוק, בתי משפט, רשויות אכיפה, אקדמיה ועיתונות חופשיים; בעוד כוחות שמרניים מבקשים ליצור ‘סדר חדש’, לקדם מקופחים, מוחלשים ומודרי ממסד, ולנתץ מבנים קיימים תחת הנהגתו של שליט רב־כוח, שמתחכך עם החוק באופן שהיה גורס כל אזרח אחר.
זהו עידן ההיפוכים הווירטואליים: מי שנחשבים 'פרוגרסיבים חותרי שינוי מקָדֶם', מבקשים לשמר מוסדות כשלטון חוק, בתי משפט, רשויות אכיפה, אקדמיה ועיתונות חופשיים; בעוד כוחות שמרניים מבקשים ליצור ‘סדר חדש’, לקדם מקופחים, מוחלשים ומודרי ממסד, ולנתץ מבנים קיימים תחת הנהגתו של שליט רב־כוח, שמתחכך עם החוק באופן שהיה גורס כל אזרח אחר.
את ההיפוך האבסטרקטי בארה”ב מוביל, באופן אופרטיבי, ליברל אותנטי, רדיקלי. דונלד טראמפ. הוא חובר לעומק השמרנות האמונית לאומנית, משמרת התכנסות הזדהותית, לבנה, פריפריאלית, ענייה ובעיקר חשה מודרת. טראמפ הוא מופע רדיקלי עד כדי כך, שקוראים עליו תיגר מעמדים משני טיפוסים כלכליים מנוגדים לחלוטין – ברני סנדרס מבשר סוציאליזם מחד, וכמייקל בלומברג קפיטליסט מובהק מאידך.
בישראל, אליטיסט פריבילג כנתניהו, נישא על תחושת קיפוח ושנאת ממסד של אוכלוסיה מובחנת, שואב קואליציונית כוחות שהציבו עצמם כאלטרנטיבה ערכית לו כבני גנץ – כחול לבן, וחלופה כלכלית חברתית כעמיר פרץ – העבודה.
ב’סדר’ חדש זה לפיד ההתנגדות לשלטון נתניהו נותר בידי מי שנתפש כ’ימין’ לאומי כוחני מובהק ממנו – ליברמן – ישראל ביתנו, ובידי איש ימין שמרני קלאסי כיאיר לפיד – יש עתיד, שמתויג על ידי נתניהו כ'שמאל'.
הפרוגרסיביות האותנטית, האוחזת בנתח משמעותי בדעת הקהל, נמְסָה לכדי גופים קונסרבטיביים – יש עתיד, כחול לבן, ישראל ביתנו – כאמצעי תגובה טקטי לאיום שמהווה נתניהו על הדמוקרטיה.
פוליטיקה
פוליטיקה היא מכלול הסוגיות המתקיימות במרחב המשתרע בין פרט, חברה וריבון.
תודעה, באשר היא, מטפלת בסוגיה פוליטית באמצעות אידיאולוגיה, סט הערכים של התודעה, שהם תוצרי סנטימנטים שהוטמעו בפרט בהליך מתמשך ומתמיד מלידה, באמצעות סוכני הטמעה כהורים, סביבת גידול, סוציולוגיה מרחבית, מוסדות חינוך והשכלה, מסרי שלטון ואכיפה; ואופרטיביות, פרקטיקה הבוחנת באופן רציונאלי איזו מבין מכלול אפשרויות תקדם אותי באופן אישי.
טיפול בסוגיות פוליטיות, בכל עת, נעשה בשני המישורים שמקיימים יחסי גומלין ביניהם.
הבחנה תפישתית
שיחה קצרה עם זר מספיקה על מנת להעריך במידה רבה של הצלחה, האם הוא ימין–שמאל, קונסרבטיבי–פרוגרסיבי, רפובליקן–דמוקרט, ליכודניק–לא־ליכודניק. המעניין הוא שהבחנה זו ניתנת ליישום בקלות בכל עת, בכל גיאוגרפיה, שפה ותרבות. גם חשיפה למעט עמדות תאפשר חיזוי של מכלול תפישתי, ומיקומו בין שתי תפישות עיקריות.
שני פרטים האוחזים באותה התפישה, יכולים להיות שונים זה מזה בשני הפרמטרים הבאים: (1) היכן נמצא הפרט על המשרעת התפישתית, (2) מהי המוכנות האנרגטית של פרט לקדם או להגן על תפישתו.
כמו כן, ישנם: ‘גם וגם’, שוחרי מיצוע, מרכז, הממפים את ליבת המשרעות ה’לגיטימיות’, וממקמים עצמם כמרכז קונצזוסיאלי, ‘ככה וככה’, היברידיים, המשלבים ערכים משני צדדים, ‘תלויים’, פרקטיים, הבוחנים את ‘הדבר הנכון’, ‘מה יוצא לי’ בכל סיטואציה, ו‘לא ולא’ משוחררים מאידיאולוגיה מקדמית.
משרעות תפישתיות
ברבות מהדמוקרטיות, ובמקומות בהן ישנה אופוזיציה לשלטון שאינו דמוקרטי, ניתן לזהות שתי מכניקות תפישתיות עיקריות:
קונסרבטיביות, המאופיינת באמוניות, לאומנות, שימור התכנסות הזדהותית, צביון משותף, חתירה להבנייה ומימוש סדר מארגן, נהייה אחר מנהיגות חזקה, רתימת אינטלקט להוכחת פרדיגמות מקדמיות, תגובתיות לרהב מלל וזהות מודרת.
פרוגרסיבית, החותרת לרציונליות, מבנה שלטוני מבוזר, אינטלקט מבקר ומערער פרדיגמות, חופש פרט, ליברליות, שיוויון ושלום – מתוך השלמה שהמטרות לא תושגנה במלואן.
היפוך מגמה
מדינות מערביות יישמו מודל דמוקרטיה פרוגרסיבית, בתצורתה המורכבת, מבוזרת, ייצוגית, רתמו מוסדות ומשאבי מדינה לרווחת פרטים, אירוח זרים, קליטת מהגרים, בשילוב אתניות מגוונת, מאפשרת חופש פרט. מודל שהתבטא בממשל אובמה בארצות הברית, ובשוק האירופאי המשותף.
בשנים האחרונות, מגמת הפרוגרסיביות האוניברסלית התהפכה, זמנית, עם שינוי הממשל בארה”ב, רחשי נטישה בברקזיט, התחזקות אלטרנטיבות שלטוניות לאומניות במדינות אירופה. החלו הליכי התחזקות ממשל ולאומיות על חשבון זכויות פרט ודמוקרטיה כמודגם ברוסיה, טורקיה, הונגריה, ברזיל, ופולין, ובאופן משני במפלגות לאומניות מתחזקות באיטליה, ספרד, צרפת, הולנד, או בקולות המביעים אי־נוחות מגילויי השתלבות לקויה של זרים במדינות סקנדינביה.
עבר
על ציר זמן, עם התפתחות הידע הטכנולוגיה והתקשורת, האנושות נעה מפרגמנטיות – רמת אמוניות גבוהה, שימור התכנסות הזדהותית לוקלית חזקה, מיטיבה עם קולקטיב וריבונו – אֱלי דה־פרגמנטציה אינדיבידואלית, שוחרת רציונליות, בה חברה משמשת כאינסטרומנט המקדם את רצון הפרט.
החתירה האנושית הישרדותית להטבה היא תוצר מובנה בתודעת פרטים. הקיווי לטוב טומן בחובו אינסטינקט חיפוש סדר בתוך הכאוס המאיים, בתחושת אוזלת יד פרט מול איתני טבע, וייחול לטוב במצבי שגרה גם כשלא סביר שיתקיימו. על רקע אינסטינקט זה, צמחו האמונה בריצוי, רתימה, וניהול כוחות־עליונים באמצעות אמונה בעקרונות מיסטים מחילי סדר, להלן, אלים, ופרוטוקולי דת.
במאתיים השנה האחרונות, עת האמוניות הקלאסית החלה להתפוגג – נחלשה בעוצמתה במקומות מסוימים, והוסרה לגמרי במקומות אחרים – האל הכל־יכול הותמר בכוח־על מארגן מיסטי – מדינה. ‘פטריוטיות מדינית’ כערך, החליפה את הערך ‘אדיקות דתית’; שלילת ה‘אנרכיה’ היוותה מקבילה למאבק ב’התפקרות דתית’.
בצוק עיתים, במצוקה, ההמון נשאר שואף ‘סדר’ כתנאי חיים, דורש מנהיג חדש ולכידות – בעבר דתית, כעת מדינית – כאינסטינקט חיים הישרדותי. תודעה חותרת רציונליות, בקרה וערעור, מכירה בכך שאינה מבינה, ויכולה לחיות בכאוס ללא חיפוש הסבר מנחם מונגש.
כעת
תהליכים פיזיקליים רעיוניים ואנושיים שונים זורמים בכיוונים, בעוצמות, במהירויות, ובמהויות שונות, על ציר אחד משותף – ציר הזמן.
בנקודות זמן שונות, התהליכים פוגשים אלה את אלה, מתנגשים, מתנפצים, מתמזגים, יוצרים שינויים בזרמים קיימים, מכחידים חלק, ויוצרים זרמים והסתעפויות אחרות.
על ציר זמן, תהליכים מסויימים בהתקדמות האנושית נתפשים על ידי בני אנוש כרגרסיה בהתקדמות. חלק מהם, לרוב קורבנות שינויים אלה, מייחלים לרסטורציה של הסדר מוכר, ומדגימים ריאקציה לסדר קיים.
אנחנו מצויים כעת בעידן הריאקציה, שמועצם על ידי אתגר גלובלי – קורונה.
עתיד
ההתקדמות האנושית אינה ניתנת לעצירה; ידע נצבר, טכנולוגיה מתפתחת, תקשורת משתכללת, הבנה גדלה, בעת שהכמיהה האינסטינקטיבית והרצון להתמודדות עם אימת הבלתי ניתן לשליטה, הקיווי לטוב יותר גם כשלא סביר שיתקיים – נותרים.
שמרנות היא אידאית. מצריכה הטמעה טיפוח ושמירה מתמדת על ידי סוכניה.
תנועה פרוגרסיבית אינה אידיאולוגיה. היא תוצר של אבולוציה תודעתית אנושית, טכנולוגית תקשורתית.
פרוגרסיביות תמשיך כל עוד יש חיים. הניסיון לעצור אותה דומה לעצירת התקדמות הזמן.
בשונה מזמן, התקדמות ניתן להאט. התנועה אינה ליניארית ואינה רציפה.
יציאה מהכאוס הפוליטי ההיברידי הפושה כעת בעולם, תתבטא בפרגמנטציה מובחנת של יישום תפישות בסוגיות פרט–חברה–ריבון, בהן יהיה ברור אילו גופים מצדדים באילו רעיונות. הבחנה זו תאפשר לפרטים לתעל את צבר הסנטימנטים שלהם לגוף פוליטי מובחן, כתחליף למימוש סנטימנט התכנסות הזדהותית לפרסונה מובילה, כפי שקורה כעת.
פרקטית, היציאה מהכאוס השלטוני, מתצורת ‘דמוקרטיה עממית’ – המפקיד בידי מנהיגים מנדט לטפל ‘כראות עיניהם’ באיומים – תתבטא גם בחזרתה של ההבחנה בין כוחות פוליטים לכדי שתי השיטות הפרוטו־ממשליות, ‘ימין’ – ‘שמאל’, ‘שמרני’ – ‘מתקדם’, באופן מובהק. בעידן המסת התפישות, הפרוגרסיה משתהית, משהקת, מגהקת, נעצרה; ואף על פי כן נוע תנוע פרגמנטיות פוליטית מלאכותית היברידית תתפצל לדיכוטומיה קונסרבטיבית פרוגסיבית.
גרסה ערוכה, גיל דיקמן
גרסה מקורית – עמוד הבא.
