yair dickmann

הגחכה עצמית

הערכת משך קריאה כ- 5 דקות

  • בצבא, אמרתי לחבר, שיש לו ‘אוזניים שנראות כפרוסות חלה’.
    חשבתי שיצחיק אותו כמו שאותי.
    האמירה, לא האזניים.

טעיתי.

עד היום, עוד מעט 40 שנה, זוכייר ומתחרט על כך.

הוא נעלב.
זוכר את מבע עיניו התכולות, נעכר.

מבחינתי, המעניין הוא, שבחסר רגישותי, חשבתי שייעלב ממה שטרח, טורייח עד היום, לכסות בנחישות נחרייצת.
בהתיימרותי הרגישותית- את המכוסה לא העליתי בדעתי להזכיר.

תמהתי באזניו, על שנעלב.
הוספתי, ש’אתה יכול להגיד לי מה שתמצא לנכון, לא איעלב’, שיכול להתפרש, שאני-

  • גוער בו על שנעלב,
  • מעודד אותו ‘להחזיר לי’,
  • מחצין חסינות מתנשאת,
  • ועוד…,

הבחור ענה לי- “אתה לא נותן לרדת עליך, אתה יורד על עצמך.”
ולא זוכר אם קביעה זו הייתה טרוניה, או אבחנה אישיותית. 🙂

 


הבנתי, ניסחתי, הפנמתי והטמעתי שהיכולת להגחכה עצמית,
מעבר לשאיילה האם הפעולה מצחיקה או לא,
היא סוג של

  • הפגנת חסינות,
  • התנשאות על הסובבים שאינם עושים זאת,
  • ובהיפוך
    בקשת הגנה מפני הגחכה היא הפגנת חולשה.

הראיתי למי שהראיתי, שאיזה פובליציסט, [אמוני, לאומן, שמרן] נישא על תמיכת קהלו, אליו פנה, ירד בהומור (שניתן לדיון מה רמתו) על שועי ופוליטיקאי עולם כאלה ואחרים,
והצבעתי, שבין ההבדלים בינו לביני-
כחותייר לליברליות אינדיבידואליות רציונלית,
אני מסתלבט על עצמי.

אתה לא באמת מסתלבט על עצמך.” ענה.

oopst

אמי

הייתה לי אמא מצויינת. לא מושלמת, מצויינת.
איך יודייע? אם היה לה הומור היא הייתה מושלמת.

כל חייה אמרה ‘לי אין הומור.’
כמו הסיפור על החמור שבעליו החליט להרגיל אותו לחיות ללא אוכל, עד שאחרי חמישה ימים מת.
בעליו האבל התייפייח ואמר “וואלה, ממש כמעט לפני שהתרגל, מת.”
לא האמנתי לה כשהעידה על עצמה שאין לה הומור, כמו שאינני מאמין למי שמעיד על עצמו שהוא ‘פרימיטיבי’, שאכן כך הוא חושב.

לפני מותה אמרה לי “אתם לא ייחסתם לי הומור, אבל אני את התלמידים שלי הצחקתי.”

אייש(!), ממש כמעט לפני שהשתכנעתי שאמי (גם אם היא הראשונה ועד כה היחידה) מאמינה לאמירתה שאין לה הומור- shlack, גם היא התהפכה עליי.

 

מסתלבט על עצמי

אז גם אני נופייל בבור הזה?

מנוע חיפוש

גוגל-יודייע-כל, מכיר את

ומייחס אלי.

תיאור האתר

את האתר שלי, את פרצופי הוירטואלי שלי מתאר כ-

גבירותיי ורבותיי- זיכרונותיי, זכירותיי, שכיחותיי, בהיותיי, בכיותיי, פעיותיי, בעיותיי, בעתותיי, בעיטותיי, דרטותיי, טביעותיי, תביעותיי, תובנותיי, התבטאויותיי, נוחותיי, נהיותיי, חנאנותיי, חרונותיי, נחירותיי, טרחנויותיי, טחוריי, נחיתותיי, נחנחיותיי, המהומיי, מלמוליי, הגיגיי, געגועיי, גמגומיי, גרגוריי, חרחוריי, ריחרוחיי, טרחותיי, חרטותיי, חארטותי, חירטותיי, חריטותיי, פיוטיי, פיתויי, פיקשושיי, פספוסיי, פסקאותיי, פתקאותיי, פטריותיי, פטפוטיי, פתפותיי, הפטרותיי, פסטותיי, טפטופיי, פרטיי, טירופיי, פטירותיי, פירוטיי, פרוטותיי, פרודותיי, פירותיי, פריטותיי, פאטריותיי, פאתטיותיי, פרסריי, פרוסטאטותיי, פוסטמיותיי, פרודותיי, פלפוליי, פרפוריי, רפרופיי, עפעופיי, נפנופיי, בלבוליי, בלוגיי, פרפוריי, ברבוריי, פרצוציי, צרצוריי, רצודיי, קרצוציי, מראותיי, מוראותיי, מאורעותיי, מוראיי, מוריי, מורותיי, מותרותיי, תמורותיי, מרמוריי, נוחותיי, נחירותיי, חרונותיי, נחיתותיי, נחנחיותיי, תחינותיי, טינותיי, טרונותיי, תנועותיי, טעמיי, טעויותיי, תעיותיי, תהיותיי, הטיותיי, טרטוריי, טוטוריטותיי, ריטותיי, טימטומיי, תמיהותיי, תמימויותיי, תעוקותיי, טיוטותאיי, אוירונאיי, טיסותיי, תיעודיי, תעודותיי, תהודותיי, עמדותיי, מעידותיי, מידותיי, דימומיי, דימויי, דמדומיי, אודותיי, תודותיי, ודודותיי

וכן, הטקסטים, באופן ניסוחם, על פי רוב, מה שמנסייח על עצמי, לא הייתי מנסייח על אחרים,
מחשש הפחתת ערך, שלא לומר עלבון עובדי, משרתי ומתכנסי ציבור.

אז אני לא מסתלבייט על עצמי?

יכול להיות שאצל מכריי, הבאים עמי במגע,
סתלבייט על עצמי,
מתפרש על ידם, וולונטארית,
כהתנשאות אותנטית שלי,
וכהנחתה וולונטארית של רצינותם?

פרקטיקום

מה לעשות,

  • להחליף חביירים?
  • להפסיק להתנשא?
  • לסתלבט?

 


איור: ידידי האמן 2013

 

Share

הערות? אשמח לתגובתך