פגוש פוגייש פגשתי – יונקי טובין משלמי חירות

מינורי בהתמרת תעוקה פרסונלית לאידאולוגיה אוניברסלית

בנו המxים של חבר לומד לימודי יהדות, במלגת לימודים וקיום, במכון שהוקם על־ידי נדבנים קונסרבטיבים אמריקאים.

האב מתכנס הזדהותית באמצעות מחשבה ערטילאית, התנהגות אנושית, וארטיפאקטים ממשיים מזוהים שיכול להשיג התואמים את קבוצות ההתייחסות אליהן מבקש להיתפש כשייך, מפגין זהותו כ'שמאלן ליברל, דמוקרטי'.

בה בעת, האיש בחרדה כלכלית, מתמדת. בלתי מוסתרת, שלא לומר מוחצנת.

לשאלתי 'למה?', ענה שנשאר 'שמאלן ליברל', והמקום איכותי.

להצקתי 'איך מסתדר עם לקחת מרפובליקנים?' האם לא רואה שעושים עליו 'ש"ס על נבעריהם', עבור הזנה חינם? שהבדיחה על חשבונו? התשלום הוא עתיד בנו, מה למד ומה לא? הטמעה התנהלותית שלקבל חינם זה טוב? ושלא להיות אסיר תודה זה מצויין? כך להעצים עוד את הסיכוי לחיים מאותגרי שפע?

ענה.

בעבר הנחתי, שקינון במשק אנרגטי של עיסוק באלכימיה תפישתית נוסח

לקיחת מקסימום שיכול
נתינת מינימום שחייב.

מאפיין סופחי תשומות אלה, נעשה לפרנסתם, כפעולה כלכלית.

בהמשך הבנתי, שהתנהלות זו שייכת לז'אנר אישיותי מסויים מובחן;
חברי ז'אנר זה, עושים זאת למחייתם, כהתנהלות אנרגטית, מעבר לכסף, כפתולוגיה* התנהלותית.

---

* פתולוגיה, במובן שהלוקים בה, ברובם מודעים לנטייתם, ואף מסוגלים להבין שהתופעה בכללותה פוגעת בהם, גם אם במקרה הפרטני מולם, אינם משנים את דפוס התנהלותם.

---

נפיצות

ביחסים בין אנשים, תופעות 'קח-תן' טובין ריאלי כנגד טובין נתפש – רווח. נפוץ. מאוד.

תודעות אינן תופשות באופן זהה ערך טובין.
לא את הניתן ולא את המתקבל.
בין אנשים, כולל קיצון יחסי אם–תינוקה, מתקיימים יחסי קח–תן, שבלעדיהם לא ניתן לקיים יחסים. חיים.

יחסים בין־אישיים רגילים, דומים יותר לעקרונות פיזיקליים שפועלים בכוחות, שלעתים אינם נהירים וסְפִירים לתודעה אנושית בוחנת, ופחות לתהליכים כלכליים, שאמורים למדוד ולספור משאבים, תוך האזנה לכוחות בלתי מדידים אך חזויים המידה מסויימת כהתנהגות אנושית.

לנתינה, באשר היא, יש תמורה, ציפייה לפחות.
לעיתים התמורה אינה תואמת את הציפייה לשיעור תמורתה.
עם זאת, התמורה ניתנת לבחינה, גם אם לא מדידה,
נתינה לא בהכרח נתפשת כשווה את התמורה להערכת הצופים בה.

ייתכנו מצבי –  נפוץ בעולם עסקי כלכלי – שאיפה ספיחת טובין ריאלי כנגד טובין נתפש, פחות ככל הניתן בשווי כלכלי.

לא באלה עוסק כאן. 😆

התופעה

מיומנות אנושית,
תרה אחר טובין,
שניתן לקבל (- בהסכמה),
מפרט או מכלל אחרים,
בתמורה למלל, המספק תחושת ערך לנותן הטובין
שהיטיב את מצב הלוקח חינם,
בשל מצוקת, תחושת מחסור, של הלוקח
שאם קיימת אינה מדומה, גם אם ריאלית, יחסית, איננה, שכן זוהי תפישה אישיותית מובנית,
ועם זאת, טובין ריאלי או תשומות כמשאבי זמן או אנרגיה על ידי מאופייני התסמונת, לא יינתנו, וולונטרית על ידי הלוקח.

האם אני שומע תלונות על ניסוח מסורבל? 😯

פערים

במקרים רבים, נִבָּעִים פערים בין תפישת לוקחי טובין ריאליים מהנותנים כשמשיבים להם תמורה שנתפשת כלא הולמת, שפוטנציאלית עלולים להעיב על היחסים הבי-לאטרליים של הקח–תן.

• פער ערך בין הניתן למתקבל לבוחן מהצד,
• פער, אפשרי, בין הערך הניתן בעיני הנותן לעומת עיני סופח התשומות,
• פער, אפשרי, בין הערך שניתן בתמורה על ידי סופח התשומות, לבין הנותן למקבל,
• פער בין איך שסופח התשומות רואה עצמו לבין איך שעלול להיתפש
  • אצל ספק טובין מסויים,
  • אצל עצמו.

זיהוי חברים בז'אנר

מצב קבוע, גנרי, בהומיאוסטזיס, לריבוי ספקים,
באפקט פעילות של ממברנה חד-כיוונית,
ציפייה לשאיבת משאבים כלכליים של הסופח,
בתמורה למלל, בחסימת מתן משאבים כאלה לנותן.

מחסור

מקור התנהלות מימוש אינסטינקט לספיחת טובין, ללא תשלום ריאלי, בחריגה מטרנזקציה כלכלית כוללת,
כמאפיין התנהלותי,
בתחושת מחסור, 'מגיע לי', בלתי מסופקת.

במהות אישיותית, חורגת מעקרונות כלכליים – תשלום מינימלי לטובין מקסימלי.

התמורה לנותן

יניקת טובין ריאלי מוזנת באמצעות 'מלל', 'מחוות', 'אסירות' ו'הכרת תודה', שמהווים מטבע עובר לנותן, מבחינת הסופח.

המיומנות בה התהליך נעשה מְשָווה למתת זה אותנטיות בסופח אותן.

טובין

הטובין הניתן ללוקח יכול להיות כספי, מתת תפקיד, לימודים, עמדה, אובייקט, מילגה וכדומה, הניתנים מחוץ למרחבי ההיצע והביקוש הסטנדרטיים.

תשלום – שיעבוד מנטלי

תשלום על יניקה יכול להתבצע במלל מתמיד, שבועות נאמנות, מחוות שלא עולות דבר, כל אלה 'מחיר זול' אצל הנותן – סך הכל, כאילו, כבילת הלוקח למצב תחזוק רגשי של הנותן.

בפועל, סופחנים אלה נמצאים בשיעבוד מנטלי, מתמיד, חשש, מתח מובנה, שהטובין שהם מנפקים, אינם מספקים את המיטיב ואז

• נמצאים באי-נוחות נתפשת,
• החשש שתזרים הטובין ייפסק,
• האפשרות המאיימת שבעיתוי עתידי כלשהו ייגבה ממנו  מחיר שאין ברצונם או יכולתם לשלם.

נראה שמיומנותם של לוקחים אלה לשלם ב'חייהם' מקובלת עליהם; הם מייחסים לחירותם ערך נמוך, בשווי האלטרנטיבה הכלכלית שהם מצליחים לספוח בכל נקודה בה פורטים אותם לטובין ריאלי.

מודעות ורציונל

מנסיוני, על פי רוב, אלה הנמצאים בפתולוגיה זו מודעים למצבים כ'לוקח'. מתמיד.

לעתים, משווקים עצמם ככאלה, מטמיעים את תיוגם, כאסטרטגיה שיווקית לחיפוש מיטיב וטובין, המשך יניקה, הטמעת ספיחת טובין.

המודעות להמצאות במצב יניקה, עלולה לגרום מצבי אי-נוחות;

• נעשה מאמץ להיתפש כ-מי שאינו כזה, להזמת הרושם.
•  לאור חיוויים סביבתיים, מתעוררת תחושת אי-נוחות, שהלוקה נתפש באופן שאינו רוצה להימצא בה.

במקרים בהם נתפשים באי-נוחות שכזו, על ידי מי שאינם רוצים להיתפש כך, הם מציעים אחד או שני הסברים לסיטואציה:

• הימצאותם במצב מצוקה אמיתי, מצדיק את אותנטיות המצוקה,
• המצוקה היא מצב זמני. בר חלוף. ייצאו מהמצב, ומייד איך שהמצב ישתנה, אז…

העצמה

ככל שמיומנות ספיחת הטובין עולה, כן עולה הצמא אליו.

הוויתור על ממדי חיים גדל, ואיתו תחושה אמביוולנטית של הישג – ספיחת טובין חינם, ותסכול על היבטי אובדן החירות.

הבראה

יכול להיות שיש לפתולוגיה זו מזור.

לעיתים ישנה התייחסות להבראה במלל, ששואף ברגעי מודעות לצאת ממצב מובחן, לא נוח זה.

אני, טרם פגשתי מי שאני תייגתי ככזה, ושינה מצב, הפנים את תחושת ההעצמה של עצמאות ושפע.

וייתכן, אני הראשון להודות, שבכך לא תיארתי פרסונה או תופעה,
אלא אותי, ואת אופיי המחורבן.

 

---

* אחאנא"ר שכמוני, לא הבנתי את הקונספט 'מוקדש ל–' בספרות, בספורט; מין מחוות של שמרנים חובבי מלל מרהיב שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית. שיהיה.

** ממירי – מחליפים, במודע, או שלא, יש נתפש אחד באחר.

*** הטבות חינם – טובין נשאף אותו רוצים, ולא לשלם עליו, או טובין שבשל היותו ללא תשלום הוא נשאף.

**** בחייהם – כדי לקבל את הטובין הנשאף, חינם, הם מקריבים את חירותם, כבודם, ממשכנים את עתידם.