גלויות מוויטנאם

משך קריאה כ־ 92 דקות

21/2/2009 יום שבת (חמישי)

היום, איך אומרים בעסקים, הוא בבחינת – cost of doing business, זה cost of having trip. כאילו בזבוז, ועם זאת חלק מהטיול. איך אמרה לי המטיילת הצרפתייה ב- 3 בבוקר באגרא (הודו)? Traveling is no fun. It is a way of life.

מתעורר ב- 11:30. מרגיש חרא שלא היה דבר כזה. דווקא קיבלתי חיסון במכבי נגד שפעות. בטח תרכובת המיועדת לצפונים ורדרדים. מה שחסר לי זה חיבוק מנחם של הבתשלי.

הולך לקפה, עושה קצת מיילים, בצהריים מחליט לבקר בצ’יינה טאון. במלון שאלתי כמה צריך לעלות נסיעה בסייקלו – 30,000 דונג, פחות מ- 2 דולר. כמו רוב האנשים אני חכם על ההוצאות הקטנטנות. מה עם ניהול הכסף הגדול? פחות.

מתמקח עם הקטנוען, שיורד לבסוף למחיר המוסכם. כשמגיעים לשם, זה 8 ק”מ, באמת רחוק, מרגיש שמתחתי לו ת’ביצה לברך, ומשחרר 5,000 דונג, קונה לעצמי תחושת נדיבות, שלא לומר פטרונות.

מסתובב בשוק. סינים. סחורות סיניות. לא יודע, לא עושה לי את זה. מחליט לחזור.

תופס סייקלו, חוזר על השפיל של ה- 30,000, נזכר בסבא שלי, שאמר ש’לא לעמוד על המקח זו עצלות’.

אדון חבר ההסתדרות נוסע. על הדרך רואים כובע מצחייה מוטל על הכביש – רוב הגברים חבושים בווייטנאם בכובע בייסבול. בהינף רגל וירטואוזי, תוך כדי נסיעה, שלאק, הכובע מוקפץ אליו. צוחקים.

לא יודע איך, הרי לא חזרנו באותה דרך שנסענו, איזה דמיון משותף למבנים מאשרר לי שאנחנו בכיוון הנכון. מגיעים לכיכר שכבר עברתי דרכה לפני שלושה ימים בחזרה ממוזיאון המלחמה, אליה התכנסתי מעורק תחבורה אחר מששת הכניסות, והוא, שצריך, לדעתי, לפנות ימינה בפניה הראשונה, פונה בשניה. מי אני שאתקן לו, חוט פרדומה שכמוני? אחרי איזה ק”מ הוא עוצר, מבקש ממני את הכרטיס של המלון, למזלי גיליתי משמעת עצמית וסוחב אחד כזה אתי. הוא פונה לעמית למקצוע, רק של אופניים לא של קטנוע, בבקשת תמיכה טכנית, ומקבל הסבר עם תנועות ידיים חזרה. חוזרים הכיכרה. שוב לא פונה בהסתעפות הנכונה. אחרי עוד ק”מ הוא עוצר, ושואל שוב לעצת צמד קולגות. אלה מסבירים לו עם מחוות ידיים רחבות לחזור. אני דווקא נהנה, מה רע לי? ובכל זאת מחליט להפעיל סמכות, ומנווט אותו דרך הכיכר בפניה הנכונה, ואחרי עוד כ-קילומטר שמאלה לרחוב של המלון. נותן לו על השלושים עוד 5, על האקסטרא טיול, ובעיקר תודה על שאיפשר לי להביא מיומנויות ניווט לידי ביטוי וליהנות מזה.

אני מואשם על ידי סביבתי, שאני לא זוכר. כלום. בצדק. במסגרת הדגרדציה הכוללת ביכולות, גם הזיכרון לא משהו. כשהבת שלי היתה קטנה הייתי אומר לה ש”אבא יודע הכל. כל מה שאבא יודע – לא חשוב. ברגע שאבא יודע משהו הוא הפך ללא חשוב”. עכשיו, לך צא ה’אדם סביר’ עם היחשפות מסיבית לדיאלקטיקה כזו.

מתרסק לשינת צהריים בסאונה שבחדר. לא מדליק מאוורר או מזגן – מבשל עצמי לבריאות. איך אמר לי חבר לפני המסע לקניה – ‘ברגע שתרגיש אורז בנחיריים, דע לך שמבשלים אותך’.

קם והולך לאכול במסעדה זולה. מזמין בירה – בירה? זה בכלל לא טעים, ו- Mixed vegetables. המנה מגיעה. הדבר הכי קרוב לסלט מיונז באירועי-אולם אשכנזיים בסבנטיז. אבל עם טוויסט. אין ביצה, ותפוח האדמה חם. נו שוין. יו (ק)נואו, פתיחות. ואם הייתי רוצה שהכל יהיה צפוי וידוע לא הייתי מזריח לכאן.

שולחן משמאלי צד את תשומת לבי מטייל אנגלוסכסי, מטר תשעים לערך. כן הטמיע קרח בבירה, לא קרח בבירה, שתה יותר מדי. כלומר לא יחסית. מוחלט. יותר ממה שפכחונו מאפשר. עובר מוכר עיתונים וזה רוכש ממנו את Bangkok Post. בעודי מתחבט בסוגיית הרת הגורל והמשמעות, האם העיתון מודפס בתאילנד ומוטס לווייטנאם, או שנשלח אלקטרונית ומודפס מקומית, הם לא מכלים זמנם בזוטות כגון אלה ופונים לדבר האמיתי: מתפתח דין ודברים בינו לבין מוכר העיתונים. אני מצליח להבין, שהזר חש שהמקומי דפק אותו בעשרת אלפים דונג – 60 סנט. בתחילה המקומי חושב שהזר צוחק איתו. לי ברור שלא. המלצריות מתערבות, הוא, הזר, פונה אליהן בגסות. הוא מתוסכל שהלב מכמיר. מתחיל לנופף ידיים, ולטפוח טרום מכות על המקומי. פתאום מאמצע שום מקום, שלושה ווייטנאמים בריאים מופיעים, כשאחד, הגבוה מביניהם מתנוסס ל-לא יותר מ-מטר שבעים, קופץ עליו מאחור א-לה ברוס לי, מכריע אותו ארצה, מקים אותו חיש, ושולח את הזר קיבינימט.

למה מתעכב על כך?

ביום נטול חוויות זה, גם זו חוויה משמעותית בבחינת, ‘גם הפרחה חסודה בעיר, במדבר תיחשב כזמיר’.
בוחן את סט ההתניות שלי: האם אני מזדהה אינטואיטיבית עם הזר עם תחושת העושק, או עם המקומי שצריך להתגונן מול תודעה מוכת אלכוהול שכוח השיפוט שלה לקוי (ולוא) זמנית?

ועל כך אמר לי – לא שאל, אמר, חבר עבר – ‘מה אתה מסבך את החיים, בכמה שטויות אתה מעסיק את המוח’. ועל זה, כלומר, לא בדיוק על זה, אלא על השאלה ‘למה טיפס על האוורסט’, סר אדמונד הילאר ענה ‘מפני שהוא שם’, וכי אני יכול ויש לי מספיק תשומות לכך.

בעודי כותב טקסט זה, רואה שתי מקומיות מצטרפות לשני זרים צעירים. האחת כל כך כעורה ששואל האם בפירמידת היצרים והערכים הבסיסיים, נמצא אחד מסוים כל כך בבסיס, שמסתיר את כיעורה, או ערכים בלתי חשובים אחרים? בכל מקרה, העניינים מתפתחים, המנות מתחילות לזרום, הם עברו ממקומית-מקומית, זר-זר, למקומית-זר, מקומית-זר, והידיים מתחילות לשוטט.

נזכר בשותף הראשון בטיול הראשון; ברזיל 1985. אני מגיע מארה”ב מבועתת מהאסון החדש שנחת עליה – האיידס, לריו, שטרם עודכנה לגביו. כל מה שגרינגו היה צריך לעשות כדי לעשות מקומית זה להסכים. אחרי 10 ימי לבד, פגשתי את איל. קיבוצניק. עם שפם. זה, מותיר אותי הלום מהעדפותיו המיניות. כלומר מהיעדרן. שאלתי אותו “תגיד, תגיד, אתה עושה זאת עם כל מי שעושה פיפי בישיבה?” “לא”, השיב, “עם כל מה שזז.”

הולך לאכול ולישון.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: