גלויות מוויטנאם

משך קריאה כ־ 92 דקות

20/2/2009 יום ו’ (רביעי)

היום השני לטיול, Can Tho. לא צריך את ההשכמה הברוטלית ב- 6:15, כדי לקום. חולה. לא במקום, לא בזמן. ארוחת בוקר, בדרך כלל לא אוכל, הפעם כן.

צועדים לנהר, עולים על סירת מנוע, עיקרית, ופותחים במסע שכולל מעבר ל- 4 סירות משנה בהתאם לגודל היובלים, שלוחות הנהר אליו נכנסים.

מדי פעם מגיעה אלינו סירה ברוחב של ישבן אשה דשנה, ובאורך גובהה. הסירה היא קיוסק צף עם מגוון משקאות קלים, כולל דייאט קולה, שם נקרא לייט, בטעם טמפו. בחיי. לא שותה אותו. צוות הקיוסק משתנה במבט ראשון, ומאד קבוע במבט שני: גבר או אשה, עם ילד או ילדה, בגילאים בין שנתיים לעשר. החלוקה ברורה – המבוגר על הניהול והמכירות, הילד/ה על השיווק. ברגע שמי מהילדים לא מתפקד – לייבב מילות תחינה ולנופף בידיהם ללכוד את תשומת הלב, המבוגר הנאור גוער באופן שגם אי־שליטה בניואנסי השפה הווייטנאמית, ניכר שהחמלה נטולה מהגערה – היי, ווי אר עוסקים היר בהישרדות. אצל בוגר פחות מתקדם, שטרם עבר סדנא אדלריאנית להורות מתקדמת, רומז באמצעות בעיטונת מרושלת מבחינת הכיוון ונחרצת בכל האמור לכוונתה לסרעפונת, להאיץ את פעולות השיווק.

הולכים, חוזרים, באים, שטים, עוברים בין כלי שייט, אני מתחבט האם אני אהיה השלימאזעל שאשמט במעבר בין סירה לסירה או בין סירה לרציף, ואפגיש בין מי סחף לבין מחשב נייד.

רואים איך מגדלים, מעבדים אורז, פורשים בפנינו את מארג החיים. מעניין, ועם זאת אם היו עושים את זה מעט פחות עמוק ויותר שטחי, לא הייתי מתלונן.

באחד המקומות מגיעים לבית חרושת לעיבוד אורז שתוצרתו מוצר כלשהו, שלא הבנתי מהו. בסיום ההסבר העמוק (מדי לחרבטניק כמוני, ללא קשר לבריאותי הרופפת זמנית), יושבת הקבוצה סביב המדריך, ומדברים. כלומר הם שואלים והמדריך עונה. מרצף שאלות פרוצדוראליות של איך וכמה אני מסב, במתינות נחושה, לשאלות אליו. לא באמת פרסונאליות, אבל כמעט ו-ליד. שואל על העדפתו, צפון דרום. עונה שהקומוניזם הוא רשמי ובפועל הכל ‘פרייבט’ ועדיף ככה. על משמעויות ניצחון הצפון על החיים האישיים, כמה זמן מדריך, מה הוא אוהב בכך – את הקשיים, עונה. ברי שהוא לא מיומן בכגון אלה. שואל אותו מי הם הלאומים שהוא מרבה להדריך. מונה אותם. אני מורח וזלין וחודר – “אל תגיד לי מי, אך האם יש לך העדפות?” הוא צוחק, הזרים צוחקים, “לא” משיב. גם כמה מקרובי משפחתי וממכרי לא מיומנים בשאלות כגון אלה. כלומר הם מיומנים לחוש מאויימים משאלות של העדפה פרסונלית, רצון. היה יפה לראות איך עשרים ומשהו תיירים, מאפשרים, במתינות, בקשב בלי צורך להתערב, לנתב, לנווט, להסיט את – דיאלוג זה לא היה, זה היה – שאלות תשובות, ומציינים שהיה מעניין ובעל ערך לגעת בו מעט.

מגיעים לעיר, המלון החביב מחכה לי. מתאחד עם המוצ’ילה, חובר לדקסמול, מתקלח, מארגן לתת כביסה, שוטף את מכנסי המסע שלי יוצא לאכול ולכתוב.

חוזר לחדר, לא מדליק מאוורר או מזגן, מתבשל במיץ של עצמי 12 שעות.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: