גלויות מוויטנאם

משך קריאה כ־ 92 דקות

23/2/2009 יום ב’ (שביעי)

לא ישנתי טוב. התגרדתי. בבוקר, הרכבתי את משקפי הראייה שהחיו לי את הנקודות על הסדין שחור על גבי לבן. יכול להיות שאלה נקודות חן שצמחו להן בלילה? נמשי סדין וייטנאמיות?

החיים כמטען – על טענות, טעינות וסייקו אלארם ב- 1969, בחופש הגדול בין ג’ ל-ד’, חזרנו מאילת לחולון. אבי פינק עצמו בסייקו. במקום שעון הצימה. כמה הייתי משלם למצוא את הצימה הזה. שעון סייקו לא סתם, מצלצל. קצה הטכנולוגיה של השמש העולה. זוכר אותו יוצא מהסימקה 1000 כשהשעון על ידו. בוהק. מה בוהק? זורח בשמש יולי. ההצדקה לרכישת תכונת הצלצול תקפה פחות מענידת שעון צלילה בשטיפת ידיים? משעון עם סטופר לשליקת ביצה רכה? מרכש GPS ייעודי לרכב ש-99 אחוז מזמנו ומרחקיו נע מהבית לקניון? מ-מד דופק למדוושי אופניים? יקום, סטיי טיונד: איט איז א דקלריישן אבאוט אוור סלווס, רצוננו בתדמית נתפשת לעצמנו וסביבתנו, אנד פרסונל פרפרנסס היר. הצהרה, תכשיט, מימוש רצון!היה זה יירוט מפגש מרטיט של טכנולוגיה ועיצוב. כמו האייפון בהשקתו. את זרעי הזיקה לגדג’טים עם הטוויסט האישי שלי איתרתי עוד קודם. אבל כאן, לראשונה, זיהיתי את הנטייה ל’טען היום כי מחר (המטען) ימות’. או בגרסה החסידית – ‘מי שטוען בערב שבת יהיה לו אנרגיה עד מוצ”ש’. כשהפנמתי את היות השעון הן מצלצל והן אוטומטי, ‘נמתח אוטומטית’ קראו לזה אז, לפני שה’נטען’ הפך לבאז, זוכר אותי מתגנב לחדר השינה של הורי, מניד אותו שעה ארוכה במטרה למתוח אותו להרבה הרבה זמן. טעינה לעידני idanim. תשומות/אנרגיה-זמן. רק בשלבים מאוחרים יותר של חיי הבנתי את הקונספט שמנקודת רויית מתיחת המנגנון, בהמשיכי להנידו אני משמר את פרק זמן פעילותו המסויים מראש, וזאת מעת הפסקת טעינתו. זהו. אין תהליך צבירת אנרגיה מעבר. אלמנטרי ד”ר ווטסון. ומדי פעם, ב- 2022 עונד את הסייקו.

מתארגן, יורד על קפה, תוך סינכרון האוטלוק על הרשת הפתוחה. אם אהיה הרבה זמן על הרשת הזו, זה יהווה תחליף למקום שלא תהיה בו רשת בהמשך? לא?

כשנסעתי ‘לראות ג’ירפות בקניה’ ידידי הנערץ חישמל עצמו לדעת. הביא הכל. גם מחשב. מכיוון שכבר אבחנתי מאיזה זן הוא, תבעתי ממנו לברר אם יגיע טעון במטעניו. לא רק הרגשיים, האנרגטיים-רוחניים. אלא, גם האלקטרוניים. אני יודע שזול לו, גם מנטלית, לרכוש ערכת מוצר חדשה, קומפלט, מאשר לרדוף אחר מטען זנוח. הוא מבהיר לי שבהיכרותי אותו עלי לדעת שהוא לא בעניין של תחזוקה; הוא ביוזמה, assessment, באינטרנט, בחווייה. בהמשך המסע, לאחר שאבחן לי דידקטית מי הוא, ובעיקר מה הוא לא, ביקש, אם אפשר, שאולי, בזמני הפנוי, אסע לסוכנות לרכוש לו מטען.
ללא ט(ע)ינה וטענה אמרתי שהייתי עושה זאת בשמחה, זו לבטח תהיה חוויה מטענת ששנות פריקה לא יסירו אותה מהוויית תודעתי, רק שבדיוק הרגע אני נטען, בתואנת סתלבט, וכשאגמור לבטח אטען לשם. קיצור, הבין את הרֶמֶז הנטען, וגם את הטענה הנרמזת, חסך מעצמו טונה מטינתי ומִטְען עצמו לטעֲניה. שם, טען עצמו במטען – יותר זול מלחפש, כן? והטעין עצמו באותה הזדמנות נדירה בסוללה נוספת.
מצוין, טענתי באזניו, גם טעינה אנרגטית מוספת וזמינה, וגם שיהיה מה לטעון כשמצ’עמם. ברוך השם, כמו שלא אומרים בעדתנו, בג’ירפות מטענים היו, ומשעמם לא היה.

הקונספט השואף לטעון את השעון של אבא, לא היה רק חוויה ולימוד, אלא נטען בי. תסמונת הטממ”ק – טעינה מקדמית מקדמת (קונספטואלית), שומרה, התפתחה וטופחה. מאז אני עורך רשימת תורנות לכל מצאי הנטענים בבית, ללא הבדל טכנולוגיה או(רלוגין, מאיפה המלה אורלוגין בכלל?) יישום. כשבני הבית הפסיקו לשתף פעולה, היו להם טענות אלי כרימון, בני ובתי טוענים בכלל שהם עסוקים במטענים שלהם. התלבטתי האם לשכור טוען או לטעון שוכר, חיצוני שיטעין. אחפש באינטרנט מטענים, בטח יש טו(ע)נות כאלה. או אולי charge. לא אמצא מי שיצ’רג’ר אותי? למה, להשקיע במוסכניק יותר טוב? בגנן יותר זול? בקוסמטיקאית יותר משתלם? מאמן עסקי, אישי, ספורטיבי מקדם יותר? מטפל עולה פחות? מי אמר פה, כפייתי? שיילך להיטען!

פרקטיקת התסמונת היא בטעינת תחתונים ל- 10 ימים, כל שלושה ימים טעינה. כלומר כביסה. נמצא עם 2 בטריות למחשב. כמו הרוכב על סוס, המטעין את בהמתו שעורה טרם אכילתו, בוחן את המקום לאכול לפי היכולת לטעון. גם ל- 10 דקות. מישהו יחזיר לי את 10 הדקות האלה כשאהיה נטול אנרגיה? לאפשר חלופות, למקסם יכולות, למינמם תלויות. אחרי שימוש במצלמה או מסרטה טוען. שמעתי שיש הטוענים שטעינה אל־חוטית זה עניין של או-טוטו. מקווה שתגיע לפני שהבטריות שלי יאזלו. ו- כן, מה חבל שאי אפשר להמיר 5 דקות של חיבור בקפה של הבוקר ב-אין-קפה-לא-רשת-ולא-נעליים של הצהריים.

למה וייטנאם?

לא יודע. רציתי עולם שלישי. מדינה שטרם ביקרתי בה. מובלעות נופש אקזוטיות מדכאות אותי. אבל לא רוצה מדינות עצובות. סיפרתי לילדיי איך הלכתי לראשונה בחיי לסרט, באילת, אז בעידן הטרום max באולם היחיד בבית פיליפ מוריי, בהקרנת הסרט פינוקיו לא עמדתי בעצב, יצאתי בתחילתו. הבת שלי לעומתי, כנראה עשויה מחומרים חסיני עצבון – היא חובבת ז’אנר האימה. בהרפתקה בפוסיידון, המגדל הלוהט ושאר הטראשים מהסנבטיז נגררתי למינימום החברתי ההכרחי ובמהלך ההקרנה כמעט עשיתי במכנסיים. זה חזר אלי כשבאחד הרעיונות שערכתי ל-לא זוכר לאיזו משרה, כששאלתי את המועמד מתי בכה לאחרונה ענה, “בשבוע שעבר, בסרט במבי, לא עמדתי במבט”. לא זוכר אם קיבלתי אותו. ולמה. אבל כן זוכר את מבוכתי על שנקרעתי.

בכל אופן, כל המדינות שמתחילות בXXX ומסתיימות ב’סטאן’ למיניהן אולי אקזוטיות אבל מוסלמיות ומכאן עצובות, כנ”ל מרוקוסטאן. אגב, גם טורקיסטאן עצובה. סינ-סטאן – נראית לי עצובה, פגודות לא עושות לי את זה, ובכלל חורף. הודו היתה כל כך מופרכת ומעניינת שממוקמת במימד אחר מאשר עצב. שם אני הייתי עצוב. לא ראיתי שם אנשים מחייכים.

שאלתי את ז’, חרשן גלובוס כלבבי, על וייטנאם. אמר ‘מקום יפה, רואים בתייר כספומט’. מי לא? ומה ציפה שייראו בו? עורך סרטים תל אביבי עם אספירציות מלנכו-אקזיסטנציאליסטיות ארטיסיטיות?

לאחר 5.5 שעות נסיעה באוטובוס יורד בתחנתו הסופית. Mui Ne. עיירה שכמה מחברי שולחים מצגות שהם הנושא נשוא מושא – המצלמים, המצולמים, הכותבים והחווים, מחופים טרופיים מטורקזים, ירוקי מים, לבני דקלים תכולי חול. משאת הנפש, הנתפשת לפחות, של כל משוחרר-צבא טרום-קריירה ומשוחרר-קריירה פרה-פנסיה, טרום שחרור. סופי. מכיוון שכבר ראיתי כמה חופים כאלה (וכשסופר כמה כאלה ראיתי, וואללה, כבוד!) מעריך את המרחבים, חוסר הצפיפות, הצבעוניות הפסטלית. זהו, את הפסטורליות הבלתי מעיקה. אין רעש. גם לא חנות לטאטו ולפירסינג המאפיינת מקומות כאלה. גם אין השכרת ציוד ימי, והנה בא הטוויסט – יש איזור של מקבץ wipika. באירופה קוראים לזה ‘קלאסה’, אסתפק ב’מתון’. ועדיין זה משא על הנפש, מבחינתי. לא מת על כפרי נופש. הוסעתי ל- Canari Resort. ז’ צף לי בתודעה. ואני הרי אשכנזי חסר אמונה ונטול אינטליגנציה רגשית, רוחני כ-כיור במרפסת שרות, לא ברור איך, יש לי מום, מרגיש, בשחלות, שכאן, בדיל הזה, אני הפתי המובל למלכודת. ואני כבר שומע את חברי המפותחים רגשית, אלה מטופחי הרגש, אלה עם דרקוני המחמד על הכתף, שיציעו, שהנה אני מכניס את עצמי למצב מנטלי שמפעיל כנפי פרפר באנדים שמחרבים את חוויית המקום הנלחך במימי האוקיאנוס הפסיפי. בין הפותרים נכונה למה לאוקיאנוס הזה קוראים פסיפי יוגרל.

נכנס ללובי, קלסי של ריסורט. אפילו רחב, נראה מזמין. לוקחים אותי לחדר ורואה ש-את הפסאדה (שלא) מסתירה זילות קומוניסטית של משקופים אכולים, ושקעים מצ’וקמקים נוסח הים השחור רומניה, שם היו רמקולי ענק שהחליפו את הברקות צ’אושסקו בטראנס אמריקו-סובייטי, פה לפחות אין את זה, מרווח מדי. וממתי תנאים הם מה שעושים לי את זה? הם לא. נחיל נמלים על קיר החדר, דווקא כן מבאס. הציעו לרסס. שבגללי ירססו, ואחר כך אסתכל לנמלה בעין? מילא לאחת, גם עם תריסר עוד הייתי מסתדר, אבל יש שם מאות. דין ודברים קצר – מחליפים לי חדר. Sea View. מכיר כמה אנשים שאחת החוויות הכי חזקות שלהם מריו דה ז’ניירו היתה, שלאחר שחירבנו להם עם שמירת חדר הם דרשו, וגם קיבלו, חדר עם סי ויו. אולי הרושם העצום שהשדרוג עשה עליהם קשור בעובדה שהם צפו באוקיאנוס האטלנטי? אולי זה היה בשל התצפית האקזוטית מההמיספירה הדרומית? לך דע. עניין של השקפה. אני את החלון שלי לים כלל לא פתחתי.

מחליט להשאיר את המצלמה בחדר. ברור לי שלא אצטרך לה. טעות. תקלה. בטח בהמשך לנאום על טעינת השעון ומיXום האפשרויות.ב- 14:00 אמור להיאסף לסיור.
מופיע ג’יפ עם שני בריטים ושלוש הולנדיות. אנשים מתוקים. תגידו להם שהמפותחים רגשית מזהירים אותם מפני הצטרפות ל-מחרב חוויה מוצף ומציף אנרגיה שלילית.

נוסעים 300 מטר ל- water fall. הליכה נחמדה של חצי שעה במעלה זרימת מים בעומק בין 10 ל- 30 סנטימטר עד למפל. בואו נאמר, שהייתי שולח את מי שרוצה לדעת שלג מהו וטרם ראה מימיו, לצפת בקיץ, כדי להקשיב לעדויות זקניה, וזאת טרם שליחתי אותו ל- water fall זה. אלא אם כן, כמובן, ווטר-פול בוויטנאמית זה זרזוף מים מגובה מטר ועשרים.

משם נוסעים דרך כפר שמשקיף על עשרות סירות דיג – מראה מלבב שעוזר לי לשנות את מצב הרוח. פאק. השארתי את המצלמה. ביעד הבא, בקניון האדום קורה ההיפוך השלם, איך אומרים בקואוצ’ינג – ‘טרנספורמציה’: מתחת לגשר צר יש ערוץ שקירותיו חול, בוץ אדום. כאילו, אף אחד לא היה מתעכב על כך. הולכים לאורכו, חוזרים, וזה השלב, מטופחי הרגש, של הטוויסט: ההולנדיות החביבות והבריטים, האחד עם נשר שנוצותיו מתחילות בחזהו הימני וכל השאר מקועקע על כל מרחב גב הבורדו שלו, והשני עם הומור בריטי קוקני שמפרק אותי, מתבאסים טילים. בשלב הזה אני הצוחק.

* הלהיט החדש- סקי על דיונה: עולים על הדיונה, עולים על המרבד, מנסים לגלוש. הבנתי שגם על שלג הקונספט די מוגבל. אולי על הדיונה עוד פחות עובד כי אין רכבל? ו-אי אפשר לצקצק דאווינים עם מעילי סקי לבנים על מדרונים מועדפים?

בהמשך נוסעים לדיונות ‘לבנות’, בסבנטיז בחולון קראנו להם חוסמסה, ובהמשך לדיונות ה’צהובות’. הדיונות הראשונות בהירות יותר, ובהן שכנעו את הבריטים וההולנדיות להיפרד מדולר וחצי לכל אחד, כדי לקבל מרבד פלסטיק תכול ולעשות עליו דיונסקי*. כשחזרו מיוזעים, ורודים, שלוקים, חבולים ומלאי חול בכל הנקבים, לפי תנועות המשיכה, גם במקומות שהשמש לא שוזפת, הנחתי שלהולנדיות נמס השלג, ולמרבדי הבריטים אזלה הטעינה.

ב’צהובות’ הם היו כבר למודי ניסיון, אז לא חזרו עליו. חזרנו עייפים ורק אני מרוצה.

** ולמתלוננים שאני מרצד להם, שחשוב הרצף הלוגי, מי שאבד לו האמון, ובצדק, בהבהרתי את הרצף האסוציאטיבי, ושלא בצדק – שגם אני איבדתי אותו: ההתייחסות ל’זה’ זה יישות שמקבלת על ידי אותה אישיות דואליות ערכית, או יותר: לחוויות בכפר הנופש, ולאב את אשתו.

וזה מזכיר לי (מה מזכיר לי? זה** מזכיר לי, רק שלא זוכר למה מזכיר לי) שחבר, עבר לאחרונה לגור עם הוריו. זה לא שהוא בן עשרים וקצת בחופשת סמסטר, שכן אז זה היה באייטיז, ולא הייתי טוען את תודעות עמוסות בפרט חסר ערך זה. ולא שישמרנו האל – הוא לא דתי אבל קמצוץ מספיריטואליזם תיאולוגי יש בו – נקלע לברוך כלכלי. כלומר, אולי כן, לאור המפולות העדכניות, אבל לא מה שמונע ממנו לשלם שכירות על 180 מטר ברובע יוקרתי במטרופולין אירופי טרנדי בלי לדור בו, תוך כדי בעלות על דירות על במחירי תחת באחד המגדלים המפורסמים בת”א, ונוך אביסאלע פה, מיט א-קליינע שטיקאלע שם, ו-הוא כעת אצל הוריו.

ו-לא, זה ממש לא האבסורד הכי גדול שניתן להגיד עליו. נהפוך הוא. ביחס לתופעות בנוסח המים הזורמים למקום הגבוה המאפיינות אותו, לגור עם הוריו ב-78 מ”ר בעיירת שינה של תל-אביב הוא בבחינת כמעט ‘המעשה סביר’. חייו הם כל כך צבעוניים, שחבר אחר אומר ש’לידו, חייו שלו הם בשחור לבן’. אני מסתפק בהתלבטות האם לאור חיי לפתח רגשי נחיתות או לטפח רגשות אשם מול חייו. בחיי. באופן טבעי ממש לא הייתי מתעכב על פרט שולי של עם מי והיכן חי כרגע מי שחי בסרט כל הזמן, אלמלא סח לי את תובנתו של אביו כפי שניסח לו באחד הערבים האחרונים בסלון ביתו:

ובכן, האיש בן עדה מסויימת, לא חשוב איזה (האב, ומתוך כך גם הבן, כן?) וכך החבר מחקה אותו במבטא: “דע לך, יא אבני, בדאלעק” אופס “שיש אמא טובה. אמא שלכם היתה טובה מאוד. האכילה אתכם, בישלה לכם, ניקתה, חינכה ברוך השם, עיניך הרואות. אבל דע לך” נאנח וכאן השוס “אין אישה מושלמת”. ולסיום הוא נותן את נעירת החמור המתלווית אצלו לסוג מסויים של הומור – אולי בתפקיד צחוקי הקהל המוקלטים בסיטקומים, לסמן לצופים בבית לצחוק – שנינו צוחקים ונדים באמפטיה לייסורי אביו במהלך 55 שנות שיתוף מהתעמרויות אימו המצויינת.

קראתי איפשהו, שהיכנשהו נהרג אדם אחד בשנה מנפילת קוקוס על ראשו. האדם הסביר שהיה נתקל במידע חסר ערך זה היה מאחסן אותו בפאתי תודעתו באופן כזה שלא ימנע ממנה מלטעון מידע נוסף, רלוונטי יותר. יתירה מזו, יש להניח שבחישובי האקטואריה האישיים שלו, היה מתמקד בתחלואים המאיימים עליו, ו-מפחית כולסטרול, שותה נטול קפה, חלב סויה, מדלל פחמימות, נמנע משומן רווי ואולי אף היה עושה פעילות אירובית מתונה. הורי שהיו מחלוצי טרנד הבריאות בסבנטיז כשהיו בגילי פחות או יותר, נפרדו מהבלי האוכל והזינו עצמם רק בבריאות, אף על פי שגם קודם לא תיעלו את אהבתם לעצמם לאפיקים גסטרונומיים. אבי אפילו התהדר בשנינה שאמי שלא ידעה לבשל אמצה בחדווה ש’הם אוכלים כדי לחיות ולא חיים כדי לאכול’.

כמו האירופאי שהמציא את התותח והיה הראשון להיהרג ממנו, וכך ממציא הסגווי, הן המעשה והן תמלולו לא מנע ממנו למות בגיל 64 ממחלה ארוכה – שלוש וחצי שנים בייסורים רבים, בעוד שאמי הוכרעה בגיל 74 ממחלה קצרה – 7 חודשים, בייסורים גדולים. כנראה שמרעב אגב. לא יכלה לאכול ולא לעכל. מאידך, לך דע כמה היה גרוע יותר אם לא היו שומרים על עצמם? לוויה לא ערכתי לך אמא, למצבת שניכם לא מגיע, לא עם מברשת שיניים לניקוי האותיות, לא להשקות את הפרחים, ולא בכלל, אפילו שנמצא באתר במסיבות מוות של אחרים, איזה חצי תריסר פעמים בשנה. נזכר בכם בגעגוע כל יום ובתודה לכל מה שכל אחד נתן ואפשר לי.

אז זהו, שאני בחוסר פרקטיותי – כנראה שאני האנטיתזה של אמי, לה הייתי אומר ש”את כל כך פרקטית, שזה לא מעשי”, במקום להאריך את חיי בפרקטיקות בדיקות מתמקד בתמותה מסינדרום קוקוס נושר על הפדחת. בהליכתי בערב למסעדה רואה וייטנאמי שמנסה להחזיר קוקוס שנפל לעץ. להחזיר קוקוס לעץ? השחור המשתזף? (כן, יודע, שגם שחורים משתזפים, אבל מאוהב באוקסימורון), מתעשר לאט לאט? (תודה לתמרה). אם מסוגל, נראה אותו מחזיר אותי לתיכון קוגל או למחוזות עבר אחרים בהם יש לי אנ-פינישד ביזנסס. כשמתקרב, מבחין שהוא זורק אבן על הקוקוסים התלויים, ולא קוקוס חזרה. כשמתקרב עוד קצת, והרבה מדיי, כמעט נכנס לסטטיסטיקה השנתית.

*** זו גרסה לבנבנה ואולי צהבהבה של freckled dick. מי שראה כושי מנומש יבין. ומי שלא, שיתאר ג’ינגי’ עם נמשים, רק של שחור.

אז ז’, היום כשהרגשתי שתריסר וייטנאמים מנומשי שת*** עושים עלי סיבוב, לא אחד אחד, כולם יחד, אתה יודע מה? זה לא היה מאד נורא, מצליח לשבת, זה היה אפילו נחמד וברטרוספקציה גם ליהנות מזה.

Share

הערות? אשמח לתגובתך

Share
%d בלוגרים אהבו את זה: