הערכת משך קריאה: <1 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
18/2/2009 יום ד’ (שני)
פותח את היום בסיבוב מקיף ברובע. אכן, פחות מרצד אך יש בו יותר חן מאשר בקאו סאן רואד בנגקוק. מחליף $200 לכסף מקומי, מוצא סתמקום, מתיישב לכתוב. ליד בריטים. אלה מתחמנים; מערים לקרבם את הבירות ומדי כמה זמן מטביעים גוש קרח בכוס. מים בבירה? לקרר? להגדיל נפח נוזלים כדי לקבל תחושת שובע? לחסוך עלויות? לא יודע, לא מיומן.
לקראת צהריים תופס cyclo – קטנוע מונית, שמבקש 2 דולר ומקבל 1, למוזיאון המלחמה בווייטנאם. הבחור מתפרע עם הקטנוע, בוחן את קשיחותי, או שזו הרוטינה שלו. שכח, או אולי סתם לא ידע שגם אני יש לי איזה עניין או שניים עם דו־גלגלי – נהנה מהנסיעה ומצלם תוך כדי את הזרם הכאוטי של הקטנועים.
מגיעים למוזיאון, היד ושם שלהם. בגרסה הווייטנאמית. בתפקיד הגרמנים, האמריקאים. בכל מה שקשור לטכניקת הקוועץ’ על בלוטת הרגשי, יש לאוריינטליים החובבנים האלה עוד הרבה מה ללמוד מעמיתיהם יוצאי מזרח אירופה. בהשוואה לאוסט-יודן, הם כמעט ענייניים. בהנחה שתמונות הן תמונות הן תמונות, הדרמה היא בפרשנות, בהדגשים ובניסוח הכיתוב. הם מראים בתרשימים, שהגהנום שירד עליהם במלחמת וייטנאם היה לעין שיעור גדול יותר מזה שהאמריקאים הורידו במלחמת העולם השניה על הגרמנים והיפנים, בכסף, נשק, חימוש, תל”ג ומאמץ. אין אפקטים של מולטימדיה, נטול דת, חף מ-יזכור. יש תיעוד הרוגים של חיילים מהדרום וכן אמריקאים. מעניין, במינון המתאים. באופן טבעי, לא זוכר למה אפילו, אני לטובת האמריקאים, כשהאמריקאים עצמם לא כל כך מאוחדים בתמיכתם. ברור לי שייתכן שהיה שם אימפריאליזם מהזן הציני והנחות ביותר. יומיים אחרי, דברתי עם המדריך המקומי שלנו, ששימש כקשר מסייע לאמריקאים במלחמה. אמר שניצחון הקומוניסטים הביא להם רוע, שחיתות ונחשלות.
יוצא מהמוזיאון, מתחיל ללכת חזרה בכיוון המשוער. כלומר, ברור לי שאין מצב שאצליח להגיע לרובע 1, אבל לכיוון בהחלט. נכנס לסופרמרקט לצרכי מחשבים, מין קונצפט שראיתי בארה”ב ובפנטיפ בבנגקוק – קומפלקס תלת קומתי לחומרה. מעניין. מקבל השראה. מתאכזב ללמוד שאין איזו פריצה טכנולוגית שלא ידוע לי עליה, או ששווה לרכוש.
אני מקוטנע, משמע אני קיים.
אולי בהשראת לימודי את ימי הביניים, יישום סיסטמת תנועת נחילי הקטנועים מזכירה לי פיאודליזם:
הכיוון – עם התנועה, נגד התנועה, על המדרכה, תנועה בכל מקום. [לזכותם, אולי לחובתם, ייאמר, שהתנועה היא בדו־ממד- טרם צפיתי בזרימת דו-גלגליהם בתלת-מימד.] מערכת הקשרים הנסמכת על חוזק בהיררכיה כאוטית.
העיקרון: פשוט. אין ציפציפיאדה של חוקים. חבל על הזמן. ליטראלי. זה נראה כאי־סדר מוחלט. בחינה עמוקה יותר מוכיחה ש-האין חוקים פשוטים ביותר: הקטן ניגף בפני החזק. זהו. כלומר אם החזק הוא הנחרץ הבלתי מוותר. זה כולל הולכי רגל כמובן. רמזורים אין. ואם עובדים – מתעלמים. בצומת מרכזית נטוע שוטר שתפקידו, לדעתי, זה אפילו לא להמליץ על סדרי התנועה, אלא רק לספק השראה לנוטלים בה חלק.
קטנועים בכל צורה מודל ועיצוב. נושאים מגוון אינסופי של מטען. אפילו קטנוע הנישא על יושב המוסע בסייקלו תלת אופן נטול מנוע.
זה לא חלק מהתרבות. זה גם לא התרבות. הקטנוע הוא אלמנט קיומי. מניח שבדרגת התייחסות לטלפון נייד. בסאיגון, אני למד, על 8 מליון תושביה רשומים כ- 4 מליון קטנועים. Say no more. גם כמליון אפניים וכ- 400 אלף מכוניות.
ארבעה דברים ברורים, ואחד בספק:
- זו האבולוציה האורגנית של תנועת האופניים מלפני שנים ספורות,
- אף אחד לא התכוון שכך זה יתנהל,
- התנועה זורמת, אפילו ביעילות – נודה על האמת,
- לא ראיתי תאונה.
מגע כתף לכתף של שתי פליצות, אגב, כן ראיתי. לא נרשמו דמעות.
הספק:
האם צריך, אפשרי, לשנות?
לוקח סייקלו חזרה, מבקש 2 מקבל אחד וחצי על חצי דרך. נכנס למשרד נסיעות. אני כבר 24 שעות פה, צריך לשנע ישבנים.
שומע על טיול לדלתאת המקונג – $20. יומיים – לילה שינה, $23. כשיגיע יומי להבטחת הכנסה, אשקול את האופציה. יומיים ב- 90 וקצת שקלים? במחיר הזה לא מתמקח על האופציות. בסגנון עדות התיירות תכולות השיער שואל “מה המלצתך?” מקבל המלצה, עם רציונל, נפרד מ-23 דולאראת ומעא סלאמה עד מחר ב- 7:30.
נכנס לגרסה המקומית של ארקפה. קפה מדוגם להפליא. מתלבט האם לבקש את “לאטה גדול, חזק, בכוס זכוכית, הרבה קצף מחלב חדש ושלא ירתח”, או להתנהל בהתגוננות תבוסתנית, ולא לבקש מאלוהים לברוא אבן שלא יכול להרים. מגדיל סיכויים בהשמטת ה’גדול’ ואת ה’זכוכית’ – ראייתי הנקלשת מספיקה להבחין שיש רק ספלים, ומתיישב למחשב. הביאו לי קפה – פצצה! כמו באלקלעי. בטמפרטורה, חוזק וסמיכות אופטימליים. אפילו עם גרפיקה של עלה קפה בחלב עשוי קצף. באדנות קמתי לקאונטר והודיתי למקבלת הזמנה, ששלחה אלי את הבאריסטה, הרעפתי עליו תודות וכמעשה אנטרפרנרים פטרונים (כמעט) הצעתי לו עבודה אצלי. אז הותרתי תשר.
יוצא להפיק את ארוחת הערב. קפה 333. אין ממש מקום. זוג אמריקאים, שלהי ה-ששימים שלהם מזמין אותי להצטרף אליהם. מתפתחת שיחה, שבה בין, היתר עולה שהם מקליפורניה 300 מייל צפונית לסאן פרנסיסקו. “4 וחצי מייל מהסבן אילוון הקרוב?” אני שואל. “8 מייל, מהג’נרל סטור.” מספרים לי את קורות חייהם בטיפוסיות לז’אנר; היא אומרת שהיא יהודיה והוא, נישואיה השניים. אני מטיח את הטייתי המעיקה למצוא דמיון בזרים, ואומר לה ש”הייתי בטוח שהיא יהודייה. לא יודע אם תקחי את זה כמחמאה או לא – את דומה לברברה סטרייסנד.” היא פורצת בצחוק, אומרת ש”אפשר גם בסטרייסנד לאתר חן מסוים”, מה שמסגיר, כמובן, שלא רואה בזה מחמאה מי יודע מה. שוין. ו-אז, ללא מורא ובלי משוא פנים מתחילה לתאר לי את קורות משפחתה שהגיעה בשנות ה-20 לאמריקה, מרוסיה. ברמת פירוט של סביה וחמשת אחיו/תיו, כולל שמות ומי קיבל איזה מלון או הקים איזה מפעל היכן. על הלמה לא פסחה. ואת התוצאות לא השמיטה. בעלה, שיודע נפש זוגתו מאיץ בה honey, speed up the story. כשאני משחיל מושגים כ’חגורת הבורשט’ על מיקום המלונות, היא מתמוגגת שאני בעניינים. כששולף Bear Mountain, היא גוערת בכפית שלה – הם מתאימים האחד לשני שבא להקיא, שהוא אפילו לא שמע את המושג ובדיוק בדיוק שם היה המלון לא זוכר what shall we call it. עם בעלה היה יותר מעניין לדבר על הפרספקטיבה שלו כאמריקאי על המלחמה.
נפרדים, עושה סיבוב לקבל השראת תרדמת, טרום שינה. נרדם לשעה, מתעורר. מתקשה להירדם – החזה כואב. מאוד. בכל נשימה. האם זה הגרסה הלבבית לתעוקות הנפש של החבר שאצלו, בגרסה הישבנית, עולים כפורחים הטחורים? את תעוקתי הפרטית מייחס לג’ט לג. מחר נמשיך, נתעלם מאי הנוחות. עוד נשמע ממנה.0
