משך הקריאה: 52 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
22/2/2009 יום א’ (שישי)
לא מצליח להירדם. ברור לי שנמצא בסוף המחלה. נוקט בתקיפות; לוקח גלולת השינה. זה כמו מי שמחליט להתאבד ולוקח את כל הצנצנת. ישנו הקטע שאחרי הלקיחה עד אובדן ההכרה, כשאיפהשהו בין הלקיחה לתוצאה הסופית נמצאת נקודת האל-חזור. האם יש חרטה? מה קורה אם כן? זה שונה רק מבחינת סדרי הגודל. ובמה שונה לשתות אלכוהול על מנת להתמסטל? דומה, רק בסדרי גודל עוד יותר קטנים: על ציר סיטואציה מסוימת, נטילת גורם חיצוני במכוון לשנות תודעה עד מצב שהשינוי נכנס לתוקפו קורים שני דברים במקביל:
- פרק הזמן המשתנה ביכולת לעצור את התהליך המתבצע, להפוך את המגמה,
- הנזק המצטבר.
מישהו אמר פה התמכרות? ידיעותי במתמטיקה מסתיימות בכך שעל סדרה חשבונית לגיטימית מינימלית להכיל לפחות 3 מספרים. יש מי שבטעות יחסו להיות שני מספרים סדרה. אחד ממכריי כל כך תאב סדר ורוטינה שפיתח ייחודיות, שעל סמך אירוע אחד קובע סדרה (– אחרי מפגש ביום רביעי, “שבוע הבא שוב, אותו מקום ושעה?”) איך זה קשור? אני מקנא להתמכרויות שלי. לא מתכוון להוסיף עליהן.
בכל מקרה מתכונן לבאות. כלומר לבאים. אם יבואו. לא שמצפה שיבואו, אבל לך דע. לא, לא מתאפר, לא עושה את השיער. לא מעורטל.
הקיצער, חליק מהכובד, מתעורר אחרי 12 שעות, חלש אבל תקין. עם האי־נוחויות הוותיקות, מוכרות ואהובות.
קפה של בוקר, כתיבה, עשיית שיעורים, מחליט לנסוע לנוטרה דאם, העתק הקתדרלה שהצרפתים בנו לווייטנאמים.
רוכלת גלויות מקומית מתקיפה אותי. לאחר שנואשה מלשווק לי גלויות, היא מנסה למכור לי אוסף בולים. מקומי. זה עניין לתת עליו את הדעת – זה שאני לא צריך את זה, זה סיבה לא לרכוש? מה לא רכשתי דברים מופרכים יותר שעלו לי הרבה יותר? לא קניתי אופנוע, שתחליפו ב- 20% מערכו יעשה 80% מעבודתו? לא רכשתי שעונים, שעושים עבודה פחות מדוייקת מדיגיטליים ב- $2? אחד מילדי לא רכש מכוון דיגיטרי – מכוון אלקטרוני לגיטרה? אחותו לא בצעה רכש של נעל ספורטיבית, במידת נרתיק כינור, שאלא אם תתנשא לגובה סיקס אייט, וכעת זה לא נראה שזה הכיוון, אין סיכוי שתמלא אותן בכפות רגליה? דווקא ג’קוזי ואופני כושר לא רכשנו, ובמכונת הקפה כן משתמשים.
Anyway, הרוכלת מנסה לתחוב לי, רק ב- $5, ספר על קו צ’י. 70 ק”מ מסייגון, 200 ק”מ מחילות, שהאמריקאים טחנו והווייטנאמים משמרים בשל הנזקים הגרפיים שנעשו לבטון שם, שנראה כך הם אומרים, כמו פני הירח, עדות למה שנעשה בהם. סאונדס פאמיליאר. בכל מקרה, הרעיון נזרע – גבינה בצרפת, ספגטי באיטליה, שוקולד בבלגיה, טוקטוק בהודו ובבנגקוק, ספארי בקניה, האמר באל.אי.: עם דיאלקטיקה כזו אשכור קטנוע לקו צ’י. האם עוד 30 שנה, יעשה הדביל בגרסה המזרח אזיאתית במערבה של היבשת את גרסתו הנוכחית של האוויל המערב אזיאתי במזרחה, בהתאמה לגאופוליטיקה הלוקלית עזתית, על חמור?
כתודה על המאמץ, הערכה על הרעיון והאמפתיה, מושיט לה מעט כסף. היא מסרבת- גאווה מקצועית, או אנושית: או שקונה את הספר או כלום. נפרדים. סורי, כעת אני בתפקיד פטרון, לא בצרכנות בלתי מבוקרת שרוכשת כעת מה שלא באמת רוצה ולא תאפשר לי בעתיד את מה שבאמת ארצה.
לוקח סייקלו חזרה, נכנס לסוכנות נסיעות. נסיעה מאורגנת ל- קו צ’י יום שלם $5, חצי יום $4. “מה ההבדל?”. אחד אומר לי בכנות, שיום שלם זה משעמם, בזבוז זמן. הבנתי. כמו בחיים: היעד לא חשוב, זה הדרך. אם כך, עליה להיות מעניינת. היא לא? ניסע על קטנוע. ב-זן קוראים לזה ‘הטיפוס חשוב מההגעה’.
מברר על אופציה ליומיים – יש איזה כפר, לא זוכר שו אסמו, 5 שעות נסיעה כל כיוון. לא מעניין, אבל גם ההישארות במקום לא סבירה.
עושה סבב בין משכירי השמטנועים. סיפור פשוט: בין 6 ל- 10 דולר. ליום. בסאיגון.
ממשיך בסיבוב ההשכרה. יש מי שמנסה להוריד אותי מהרעיון באמרו שמחוץ לסאיגון קטנוע הנהוג על ידי זר ללא רישיון יוחרם לחודש. על חשבון השוכר, שכן דרכונו מוחזק אצל המשכיר. הסיפור לא יכול להיות לחלוטין מופרך אם שמעתי אותו משלושה מקורות, הלא כן?
סוגר עם המשכירה שלא מחר – יום שני, אשכיר, אלא ביום רביעי, ובמקביל רוכש יומיים בכפר, שיעורים, כתיבה. בואנו נוצ’ה.
