משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
מתי מגיע הרגע שבו יודעים שאבדה כל תקווה
לא זו השאלה. השאלה היא:
‘מי הוא בעל החיים?’
פחות מעשר מדינות מאפשרות בחוק, בתנאים מסוימים, הפסקת חיים לבקשתו של פרט. ניתן להניח שדמוקרטיות מערביות נוספות יצטרפו לחקיקות דומות. קנדה הלכה צעד קדימה; מאפשרת לאזרח בגיר לבקש רשות מהרשויות לשים קץ לחייו גם על רקע נפשי, לא רק פיזי. פרוגרסיה של העברת יותר שליטה על חייו מהחברה לפרט. כולל הפסקתם.
ועדיין, הליך שבו פרט מבקש להפסיק את חייו באופן וולונטרי, מחייב פנייה מסודרת ומנומקת לרשויות, לא מופרך? למה החלטה של בעל החיים על הפסקת חייו נמצאת בידי חברה, מדינה, ולא להחלטת פרט? ניתן להסביר ולהבין משטור ממשקי חיים עם אחרים. למה ‘הכי החלטה של אדם על עצמו’ נתונה לשליטה חיצונית של כלל? סרח דת, מהעבר. משתנה כעת .
בהתייחסויות מתקדמות של התרת מוות לפרטים יש ריבוי תשובות שמתעלמות משאלת יסוד, ‘מי הוא בעל החיים’. ההתייחסות למוות עצמוני בחברות מתקדמות הוא בבקשה מהחברה. ‘המתת חסד’, נעשה ‘חסד’ בהתרת משאלתו של פרט רוצה למות. מונח דתי, קונסרבטיבי.
משחר ההיסטוריה, עם התפתחות דתות, התמצקות חברות שמכילות פרטים אנונימיים, נאסרה המתת פרטים על ידי פרטים עמיתים. דתות תייגו את הגישה כ’קדושת החיים’. ציווי אלוהי אבסטרקטי השומר על ברואיו, עם אכיפה ארצית פרקטית שלא סומכת לא על פרטים המצייתים ואף לא על אל אוכף.
מי שהסירו את האל מחייהם התמירו את יצירי האל ביצירת האדם, הותירו את התיוג הציוויי דתי ‘קדושה’. בסיס הרציונל למניעת הרג פרטים אינו ‘אמנה חברתית’, שרובנו מתקשים להכיל. מנהיגי חברות, בעלי השליטה, הבינו פרקטית שחברה שומרת על עצמה אם מונעת קניבליזציה של פרטיה.
קונספט מניעת מוות הוא מופת אבסטרקטי, נשגב, מופרך, נוגד אינטרסים מקומיים של פרטים בעלי כוח. עם זאת, חברות שאינן קשורות אלה לאלה, סימולטנית, נקטו בשתי פעולות:
- הפקידו את איסור ההמתה בידי כוחות־על מארגנים – דת, אל, מגובים על ידי כוחות ממשל,
- פסקו דיכוטומית, שאין הפסקת חיים של פרטים את עמיתיהם, אלא בידי ריבון וזאת כדי לצמצם מקרים נתונים לדיון, פרשנות או מחלוקת. בכך כללו גם נטילת חיים עצמונית כפוטנציאל רצח מוסווה.
לדיכוטומיה זו הותירו סייג בלתי נמנע וקשה להוכחה של הגנה עצמית. חברות אולטרא שמרניות הרחיבו סייג זה גם להגנה ושימור צביון קהילתם, בסובלנות להמתה על ‘רקע כבוד המשפחה’, סוג של הגנה עצמית, משפחתית.
חברות הפקידו בידי מנהיגיהן ומוסדותיהן את הפררוגטיבה להתיר נטילת חיים; משטרים מאפשרים הרג מול איומים קיומיים כאויבים חיצוניים, חלק מהחברות התירו הרג ‘בוגדים’ בקולקטיב, משטרים דכאניים טבחו באזרחים מתנגדי משטר. ארצות הברית יוצאת הדופן מתירה מוות במקרי פשיעה חמורה במדינות עם רוב שמרני.
רדיקליות פרוגרסיבית מפעפעת, משפיעה שולית בהקצנה של גורמים קונסרבטיביים ובהתמתנות אחרים; גם במשטרים דכאניים מתעצמת ומתרחבת הגישה והפרקטיקה שנטילת חיים יזומה היא פעולה קיצונית, מוקעת.
עם התפתחות הרפואה, בצד העלאת רמת החיים והטיפול במפגעים בריאותיים, נמתח המרחב בין בחינה תודעתית של ‘חיים שאינם ראויים’ לבין מוות. ההרחבה היא הן על רובד הזמן, והן על ריבוי אנשים. במקביל, הפרוגרסיה ההומנית כוללת גם הרחבת אחריות גוברת של פרטים על מכלול היבטי חייהם. מתוך כך מתרבות סוגיות להפסקה עצמונית של חיי פרטים ש’אינם ראויים’ לתפישתם.
רבים נחשפו לקרובים חיים, לתפישתם, ‘חיים לא ראויים’. קיצור חיי פרט באופן וולונטרי פוגש התנגדות נורמטיביות גם אצל ליברלים, שנשענים על גישה קונסרבטיבית של ‘קידוש חיים’ ללא תנאי. בעוד שסובייקט יכול לתייג חיי אחר כ’לא ראויים’, וטוב שנאסר עליו להפסיקם מיוזמתו – להלן רצח, סובייקט יכול להחליט על עצמו. מתוך כך לבקש סיוע. לא רשות.
נשאלת השאלה, אם פרט ריבון על חייו, למה לשלוח בקשה, לחמשה בטיעונים? מי שמבקש לשים סוף חייו מפני שרואה בהם לא ראויים, מעדיף את האלטרנטיבה, צריך לקבל רשות לקצר את חייו? עליו לנקוט בפעולות מפחידות אף יותר שבסופן אין לו את הביטחון שאכן יביאו את חייו לקיצם, ואולי אף יחמירו את מצבו?
הנימוק האולטימטיבי, ‘אולי זה משבר רגעי’ רווח. בה בעת הנימוק לא רלוונטי ‘לבעל החיים’, מדגים את מתן ההכרעה בידי גורמי חוץ. גם נימוקי קיצון של ‘האם להותיר מיתה ל…’ ‘למי שטרם מלאו …’ הם שלבים נוספים בהמשך ההתקדמות ויינתנו להם תשובות בהמשך.
חברות מתפתחות אפשרו חופש רצון פרט, לנשים לקחת אחריות על גופן, ולהפסיק הריונות לא רצויים. סיוע רופאים להמתה עצמונית מתרחב. בסוגיות בריאות, ובכללן הפסקת חיים וולונטרית, הנגישות של בעלי יכולת כלכלית גבוהה אפקטיבית יותר לנקיטת פעולות קלות ונוחות ביחס למי שלא שפרה עליהם כלכלתם.
נראה לי שהמגמה של הותרת הבחירה בידי פרט האם ומתי לסיים את חייו תגבר על ציר זמן. אני רואה במגמה הטבה עם פרטים שרואים את אלטרנטיבת מותם על המשכם כטובה יותר. במקביל, חברה תקצה פחות משאבים להחייאה כפויה, מאולצת, של חיים על מי שלא רוצים בכך, ובכך תיטיב עם עצמה, כמכלול.
ההגעה להחלטה של קץ חיים וולונטרי לא תקרה באחת. המגמה תעבור תחנות רבות בדרכה, בתנועה לא רציפה. נראה שאחת התחנות היא בקשת רשות מרשויות כדי למנוע חשש לרצח. עם זאת הכיוון ברור, כשבכל תהליך מעין זה יש צורך ברדיקליות מקדימה את הנורמטיביות שמדדה בהזחת זמן אחריה, ובהמשך, כמו מוות חומל – תגיע.
