26/11/2013 בערב, בשידור גביע אירופה לאלופות, התבשרתי שאריק איינשטיין התאשפז.

מודי בראון איחל לשני הצופים היקרים שלהם- אריק איינשטיין ושימי ריגר איחולי החלמה, תקווה שיצפו במשחקים.
בהמשך עודכנו שהמצב קריטי.
לקראת חצות התעדכנו שאיינשטיין מת.

אושיה.

לא מכיר או יודע על דמות שספחה התייחסויות אמפטיות,
לא רבים כל כך,
לא מגוונים כל כך,
לא הרבה כל כך
מפרטים, כאריק איינשטיין.

בעצם יש.

מותו, ההתנהלות הציבורית של אותו ציבור שאני בממשק איתו, שנמנה עליו, בעקבות מותו של איינשטיין,

קהילה היא אוסף פרטים שמתייחסים לסט ערכים מגוון דומה מבחינת תוכן הערכים והיררכית חשיבותם.

חידד את קו ההפרדה בין שתי קהילות ראי סוציולוגיות.

מפלגת יש עתיד מהווה רפלקציה של ש”ס.
ועם זאת שתי המפלגות אלה מבנים צרים, אד-הוק, שנותנים בבואה של יום בחירות עם דפוסי הצבעה אקראיים במובן, שיום אחרי, שלא לומר תקופה אחרי לא ניתנות לחזרה או אפילו ניבוי, שכן הם תמצית של ציבור רחב והטרוגני יותר.

בראש שתי קהילות אלה*,

דמויות אייקוניות, קונצנזוסיאליות שמאות אלפני אינדיבידואלים מתייחסים אליהן כנושאי ערכים מסוימים, מאובחנים, שאותם פרטים מזהים כערכים גבוהים, ערכים שרוצים לייחס לעצמם, לעמיתיהם, לקהילתם.

  • קהילה שפרטיה מתייחסים לרב עובדיה יוסף כייצוג אייקוני,
  • וזו שפרטיה מתייחסים לאריק איינשטיין.

* ישנן כמובן קהילות נוספות שמרכיבות את פסיפס הקהילות המרכיבות את החברה הישראלית, אך אלה אינן מאובחנות באמצעות שתי איקונות בסדרי גודל אלה.

זמן אמת

עובדיה איינשטייןבשידור משחקי גביע אירופה לאלופות, בשלב בו טרם הוכרז על מותו,
אנשי ערוץ הספורט
– מתבקש לכנותם רבנים בכירים של העדה,
בירכו את צופיהם הבכירים, אותו ואת שימי ריגר בלי לנקוב בשמם, איחולי החלמה.
עם הכרזת מותו, פירטו
– מתבקש לומר התנאו, התגאו לחדד את ייחוסם וההקשר שלהם לאדמו”ר,
את היחסים עם איינשטיין, איך ידעו שצלצול טלפון בשעות לא סבירות- ששי 19:30 או שבת 14:15, היה יכול להיות רק אריק איינשטיין שמבקש לדעת או לאמת
– מתבקש לומר סוגיה הלכתית.
פריט טריווייה.
ברקע השידור שומעים משיכות אף מחובר לעיניים דומעות,
– מתבקש להשוות לאריה דרעי המתייפח בקול ללא דמעות,
ומושיק תאומים, מבעלי הפועל תל-אביב
– מתבקש לומר אריה דרעי, מנהיג התואמת ש”ס,
מבעלי קבוצת משאת נפשו של איינשטיין, מבכה את מותו הבלתי נתפש, ואת יחסו
– מתבקש מושא האמונה, הנאמנות, הזהות, נטולת התנאי, הפלטפורמה- ש”ס,
להפועל תל אביב,
וכל הדובר מתפעלים מעומק הידע
– מתבקש להקביל לידע של מר”ן בסוגיות הלכתיות,
לפרטי טריוויה ומאורעות ספורטיביים.

ההשלכות וההקבלות לתמונת הראי למות מאר”ן טריוויאליות על גבול הקלישאה.
וגם ההבדלים האישיים הם גדולים כמובן.

הדמיון בהתייחסות פרטי הקהילה לאיקונות להזדהות רב אף יותר.
בהיתלות ההמון בדמויות המגדירות השתייכות, ערכית, חברתית, זהות.

בהמשך התכנית, בסקירת תוצאות המשחקים, הוצא קהל- כמה תריסרי אוהדי נאפולי שהיו אמורים לנפק רעש, להשפריץ צבע- קבוצתם המקומית הפסידה, יש אירוע לאומי סוציולוגי עצוב שלא מסתדר עם תכלית הבאתם, תוך אזכורים של יקיר צופי התכנית, ולשימי ריגר, איחולי בריאות.
העליצות, הידע, ההומור בכל זאת חוזרים,

  • אולי כי ‘כך ציווה לנו’,
  • או אולי גם לציניות יש תקרה או קצה,
  • או בפרקטיקת החובה המקצועית, שכן ה’הקרנה חייבת להימשך’.

שלושת אלה הם חלק מסממני הקהילה, וטוב שכך.

זה לא דת זו סוציולוגיה מגדירה

ההזדהות, הצער העמוק עם מותו של אריק איינשטיין הוא מניפסטציה, אמירה מכריזה, כר להזדהות סוציולוגית של קהילה.

“כמה שאהבנו אותך, אריק.”

אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בבואו המפתיע לכיכר,
כאומר- גם אני שייך לקהילה הזו – ‘אל תתפשו אותי כבלתי מזוהה עם הקהילה הזו’,
וסיפק הוכחות ושבועות תואמות.

בשונה מאקטיביות המגדירה של

  • הרב עובדיה יוסף
    שהיה פעיל עד כמעט מותו בעיצוב מתחזוק של קהילתו, באמצעות כתבי קודש, תפקידים ממלכתיים, מוסדות ביצועיסטים, ומנגנון מפלגה,
  • י.לפיד
    שמנסח את גבולות הקהילה באמצעות תפקידי מפתח בתקשורת, בהקמת מפלגה, תפקידים ביצועיסטיים, ובעיקר הגררה בוטה – Explicit-
    stated clearly and in detail, leaving no room for confusion or doubt במשור, שופין ועט,

אריק איינשטיין התנהל פסיבית;
בעשייתו, התנהלותו, יחסיו עם דמויות אייקוניות מתחום התרבות לתחומיה, הספורט והתקשורת, ובעיקר באישיותו הנאה, המצחיקה הקולית, בשירתו, בקולו, האינטונציה, הופעתו, בשובבותו המתממשקת לשולי המיינסטרים ובעצם מרחיבה אותו, היווה אבן שואבת לפרטים שרוצים להימנות על הפריפריה של התרחשות זו, בהכרזה ובמידת החצנת ההתכנסות לערכיה.

(כנראה ש) איינשטיין לא ניכס לעצמו תפקיד זה.
כלומר, לא עושה זאת במודע בכוונה כלשהי.

בכך, בערך הצניעות שהואדר על ידי אוהביו, ערכו הועצם להיותו האייקון אליו גדל.

שנים לא תרם אקטיבית לזהות תפישתית הזו,
אלא רק לחזקה, לתחזוקה בפלירטוט עם התודעה הקהילתית באופן שהיה

  • מספיק מרוחק כדי לטשטש סימני זהות קונקרטיים שירחיקו אוהדים שלא מזדהים עם פן כזה או אחר באישיותו או מעשיו,
    היה נחרץ נגד ערכי הרוע, המטושטשים,
    יחצ”ן את הצניעות, ההתרחקות מערכים שכל אחד לא אוהב באחר, הסתפקות בד’ אמות-
    ומי באמת רוצה להסתפק בהם?
  • ומספיק קרוב כדי לתחזק את מעמדו כאייקון מזוהה מתכתב, מתראיין, מדבר עם ערכי הזדהות.

אישית

אריק איינשטיין היה דומיננטי בדיאטה המוזיקלית תרבותית שניזונתי ממנה בשנות ה-7- וה-80, עת התעצבו טעמיי.

בכיתה ה’ בדיון עם דנה, החכמה של ה’ 2, נחלקנו היא אריק איינשטיין, אני יהורם גאון.

האיש הזה, זה הדבר הכי קולי, חמודי, מצחיק וכייפי שיש.
איזה יפה הוא. אין דברים כאלה.
הטיק המתוק, העווית בו מרומם את חלק הגוף הימני בתזזזז כלפי מעלה.

גנריקה כחולצת כפתורים מעל טי-שירט עגול צוואר רשומה על עצמו. מדהים! כמה מאמץ ומופרכויות אנשים מפריחים כדי לעצב זהות- עד כדי שני זמנים בו שעונית.

אוהב את שיריו. חמוש במשקפיים. יושב על בסן פרנסיסקו על המים. אדון שוקו.

כאשכנזי חסר אמונה ונטול אינטליגנציה רגשית, אין לי את הרגישות לשבץ שירים כמייל סטונס בחיי.

יכול להעריך את העובדה שפרץ דרך בניסוח הרוק העברי.

לא פחות את העובדה, שאיתר, פירגן ועזר לבנות כל כך הרבה יוצרים. נפלא בעיניי.
הצמיח סביבו דשא שאהבתי.

בגל”צ דברו על השיר תוכי יוסי. על העצב, על ביצוע מדהים.
בשטחיותי הלכתי לקרוא את המלים, לראשונה. אין יכולת להאזין לתוכן השירים בהתנגנם.
פאק! לסרעפת. לא קורה לי. השתנקתי.
ביצוע נפלא.
לא ידעתי מעולם על מה השיר, אם היו שואלים אותי, הייתי גם יכול לענות שזהו שיר ילדים, כמתבקש מחוסר הקשב שלי. וגם לי היה תוכי, אמנון, בכלוב במרפסת בחולון ששחררתי בגיל 3.
והשיר זה לא פחות אברהם חלפי. ומיקי גבריאלוב.

אף פעם לא הבנתי מה זו האהדה האדוקה לקבוצת כדורגל.

ההזדהות הזו.
נמוך. לא נכון (לי).
התחרות מי מתכנס יותר. למה בעצם?
אוהב ספורט. לצפות.
לא רואה את החן שבאהדה. בז להתכסות האדוקה.

איישנטיין הוא אנטיתזה, אולי, לתצוקות, הצעקות והתעוקות ביציעים העיתונאים,
ועם זאת לא שמעתי את דעתו על מי שניהל את הפועל תל אביב או את מוסדות הכדורגל או את הכדורסל.
וברור שהייתה לו דעה, נחרצת, שכן ביכה את הקבוצה.
אז איזה ערך מניע מניעה יש להעריך את השתיקה?
לא מוצא.
באהדתו לטריוויה, בטוח שזכר את צ’ארלס סמית, שחקן הניקס בין 1992-6.
היה פאואר פורוורד מוכשר, שהגיע לניו יורק אחרי הצלחה בקליפרס.
הקבוצה הייתה מחוספסת חוטבי עצים ושואבי מים שעובדים קשה.
צ’ארלס סמית היה 4 קלאסי.
צ’ארלס אוקלי נתן את גופו ונשמתו- כישרון כדורסל לא היה לו, לצד פאטריק יואינג שנתן את כולו כולל ברכיו.
סמית הוסט לעמדה 3. הוא נתבע לתת את כולו. כל פרשן דבר על העלאת רמת האגרסיביות. אבל זו, האגרסיביות, לא הייתה בו.
זוכר אותו עולה לדאנק, בכוח, באגרסיביות, כאילו, עושה תנועות יתר ברגליים נחרצות ולא נחוצות.
לא ברור לי למה התכוון, כשהתגעגע בנחרצותו למדינה שהלכה פייפן ולארץ ישראל הישנה. לא פירט.

הפגין ידע, אהבה לידע ברמת טריוויה בנושאים מסוימים. מעורר את הערכתי.

עוד יותר מכבד ידע היוצר הקשרים ופחות טריוויות מולקולריות.

צערי על מותו מופנה לצער על משפחתו שנגדע ממנה,
תרומתו האקטיבית נגדעה מזמן,
במותו, לא חלק ממני מת
לא דחוף לי להתכנס בצער,
להצטער בכינוס.

אייקונים יש בסמארטפון.

התכנסות

ב- 1982 נטלתי חלק במבצע שלום הגליל, טרם שינוי שמו ל’מלחמת’.
הייתה לי התחושה, של ‘יאללה, קדימה, לתת להם בראש’, אופוריה אגרסיבית.
מאחורה במעומעם, הייתה גם התחושה הלא לגמרי מתומללת של ‘זה לא בסדר’ השגעת הזו שלי, ההתכנסות מתחת לגלימת הכוח, הלגיטימית, ולנפנף בנשק מהאנרציה והחסות הנומרטיבית קונצנזוסיאלית.

אהרון בכר, כתב בתחילת המבצע משהו בסגנון,
ש’קשה להישאר אדיש או שוחר שלום, למראות טורי הטנקים שעולים לצפון.’

הסתובבתי ב-טרום לוויה בכיכר רבין.
לא כחלק מטקס.
מעניין, סקרנות לחוות את ההתרחשות.

רואה את הקהל.
קשה להישאר אליו אדיש או מנותק מההתנייה להימנות על פרטיו.
השתכשכות הביחד-נס עם אנשים שרואה בהם ראויים, יפים, כמו שרוצה להראות בחברתו.

שלמה ארצי אמר שאיינשטיין אמר לו:

“עד שהתרגלתי לחיות, צריך להתרגל למות.”

דיקמן מות אריק איינשטיין


על ההופעה לזכרו ‘זו אותה אהבה’

Share

Leave a comment

השאר תגובה