קרוב של מכרה הרגיש לא טוב.
קורה.
הורתה לו ללכת למיון. "ותגיד להם שהכאב הופיע רק עכשיו" הורתה בידיעה ש-
- במיון יש את מכלול הכלים לטפל במגוון רחב של תקלות בריאותיות
- כשהוקם המיון לא תוכנן לטפל בסוגיה כזו,
- לכן
- בכניסות שאינן דחופות, ממין זה הפאציינט יחויב,
- על המכר להתמודד עם הסוגיה באמירתו שזה פתאומי.
- ולהתעלם מניפוק מידע שגוי לאבחנה.
ואני,
אני קודם כל חש רגשי אשם מהולים בנחיתות:
איך יודעים אלה להסתדר.
איך לא עלה על דעתי?
ואחרי שמסדיר את תודעתי
שואל את עצמי מה מפריע לי בזה?
- חוסר היושר? זניח.
- חוסר אסתטיקה.
- צריכת משאבים לקויה של גוף ציבורי.
- מי שצריך לא מקבל את שצריך לו.
- לטעמי, זה גלוי של אלימות.
הליכה לקצה- שימוש מהיר מדיי, במשאבים גדולים מדי, כפייה על מוסדות לספק את מה שלא התכוונו אליו, כל זאת המטרה
לטפל בשקט תודעתי, לא בבריאות פיזית. - התשלום-
על משקל משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע, (הושע יג, ו), בתפישה של רש"י, ישנה הסלמה של טיפול בסוגיות קלות בכלים כבדים.
הגברת, לתפישתי, אולי נתפשת כמושא הערצה ליכולת ההסתדרות, אבל היא הקורבן העיקרי ליכולת זו.