יש שיחות בהן אני נוקט בדיאלקטיקה שלא תואמת את ערכי האסתטיקה שלי, מתייג כ'תרגיל מלוכלך', לערכיי:
אני מצביע על שיוכם לבית המדרש הסוציולוגי של עמיתיהם לתפישה.
בדרך כלל, מי שאני 'מתווכח' איתו הוא מהצד השמרני, אמוני לאומי.
אלה- על הספקטרום, בין היתר, יש להם כמה מאפיינים מעניינים:
- הם מבקשים את לגיטימציית המשכיל, רציונליסט, ליברל,
- הם מחפשים הסכמה,
- הם מתייחסים לעמיתיהם לשמרנות ב-
- בוז על חולשתם, אם עמיתיהם אמונית או לאומנית חלשים מהם,
- איימה, שיוך, לאדיקותם, קיצוניותם, אלימותם, אם הם חזקים מהם באמונתם, לאומיותם.
למה
לא
בכך, אינני מכוון ל'הגעה לאמת' כלשהי, להסכמה דיאלקטית משכנעת;
- אי הסכמה עדיפה לי- מעניינת, מעוררת,
- מאי-הסכמה לומד,
- (כמעט) ואין דבר כזה לשנות ערכי ליבה של אדם מסיבות של הבנה רציונליות.
באותם מעט מקרי תזוזה,
בסדר שכיחות יורד
מישהו נע מעמדתו המקדמית בשל- הסוגיה המקומית עומדת זמני באופן נוגד סט ערכים, ולכן יש לערוך כיוונונון, בקטנה,
- מישהו שינה את הסוציולוגיה אליה מתכוונן, וזו, החדשה, אינה סובלנית כלפי סט הערכים הקודם,
- בחינה מחודשת של מציאות לאור סט מאורעות משנה את התפישה הביקורתית של בעליה.
כן
- אני מאיר, מכוון ת'מראה, שיראו איך הם משתקפים, כללית,
- לעיניי,
- שיחליטו האם להפעיל את מנגנון הבקרה,
- הכי חשוב – יראו לי, האם והיכן, אני טועה בקליספיקציה.
ייחוס תפישת עולם
אני מייחס לרוב המכריע של מכרי, וגם לאלה שנחשף לדעתם ואינם מכריי, העדר תפישת עולם עצמאית מבוקרת.
מובהק- מעיד עליהם, עלי.
בהתנשאותי- במנותק ממידת נחרצותם או ייחוס תפישת עולם לעצמם.
רואה אצל רובם המכריע את מנגנון הבקרה מופעל עם שני מאפיינים:
- לטפל גלובלית, קונקרטית, בהוכחת וביסוס סט הערכים המוטמע,
- לטפל מקומית, קונקרטית, ביישוב פעולה חורגת מסט הערכים המוטמע.
לתפישת עולם
