פרק ד: צ'ונגקינג, שותים עצמנו לדעת

פרק א', הפטחתי ונבחתי
פרק ב', הונג קונג, חבירה
פרק ג', יה

צ'ונגקינג- אוכלים שותים, ושוטים:

זה הפרק בו שתינו מעבר ליכולותינו,
הָאכלנו אוכל סצ'ואני ממנות משותפות, חריף ויקר בטירוף.

יום שני

אחר הצהריים, נוחתים בצ'ונגקינג, בסין.
מחכות לנו שלוש מכוניות. אנחנו מופרדים משרון ופטריק שנכנסים ללימוזינה Audi A8 עם אחראי הלוטרי בצ'ונגקינג, בעוד יתרתנו נתחבים לואן מפואר. שאר הפמליה המקומית מתכנסת בואן שלישי.
מבחין על פני טרבור ויה את עלבון ההפרדה, או הפיחות במעמד. על אף המחאות, הסינים המקומיים מתעקשים שכך יהיה.

בעיר נוסעים כשעה ונראה שנמצאים באותו מקום. כמות העגורנים 'בלתי ניתנת לתפישה והבנה' כמו שאומר ידידי הנערץ.

מגיעים למלון. מפואר. סוויטה לכל אחד מאיתנו. פינת משרד. מסך 56 אינץ' בפינת העבודה, 42 אינץ' מול המיטה, דוש, כיור ואמבטיה בגודל חדר רגיל. כל הציודיזציה שניתן להעלות על הדעת. כולל מגהץ. במחיר כלול מיני בר חפשי, וכביסה עד 60 ש"ח לאדם, רק שהחיוב על פריט כל כך יקר שכמעט לא מספיק לכלום.

קובעים עוד חצי שעה למטה. בהנחתי שיש מאחרים, מכוון את עצמי ל-20 דקות איחור. טעות. 

המסעדה

טלפון ממש גוער של יה שמתחיל ב"אחי…" מעיף אותי למטה כדי לראות שההתפצלות שנעשתה בשדה, עומדת בעינה. הלימוזינה עם שרון ופטריק נסעה לפנינו.

 

טלפון ממש גוער של יה שמתחיל ב"אחי…" מעיף אותי למטה כדי לראות שההתפצלות שנעשתה בשדה, עומדת בעינה. הלימוזינה עם שרון ופטריק נסעה לפנינו.

נפגשים עם הסינים במסעדה מפוארת. אסתטיקה מקומית- שם קוד ל-'מושקע ביותר, וכעור באותה מידה, בעיניי'. מסבים לשולחן עץ עגול, ענק, ל- 20 איש. מעליו פלטת זכוכית חשמלית מסתובבת, ועליה מונחות המנות.
הקונספט: כל אחד לוקח מצלחת ציבורית לעצמו.

והטקסים, פורצים. בכל לשון; נאומי סינים, נאום שרון. מתק שפתיים. הבעת חיבה, ביטחון, מי ייתן, ומי ייקח וכאלה. אני בפולניה או בסין? מזייפים עליצות אותנטית בכל פה.
המקומיים, כל אחד בתורו, ויותר מפעם אחת, עושים סבב אישי בין כל הנוכחים, מוזגים יין אורז, לכוסית הקטנטנה מברכים את המסב שעומד לצורך כך, מריעים kampei, ומערים בלגימה אחת.
בסבב הראשון אומר ליה שלגרסה המקומית של הסאקי לייט היפני, זֶקֶק האורז השקוף המקורי מבחינתם, על 70 אחוזיו האלכוהוליים, יש ארומה של שמן מנועים.

אחרי כמה סיבובי טקס, הייחול שהטעם ישתפר מניב את קביעתי שלנוזל עפיצות של שמן מכסחת דשא- חם, משומש ושרוף.
למה טקס? מפני שממד ההסמלה קיים; אין ידידות- כאילו. חביירות אמיצה. אינסטנט. במקום הדבר האמיתי.
עשרות סיבובים. אנחנו משתלבים בתרבות, oh yeah. כמגדלור באפילה.

אבל האוכל- פצצות לחיך- לא החלטתי האם האוכל הסצ'ואני יותר טעים או חריף. טעים לי במידה שלא תיאמן.

כחרבן מסיבות ידוע, מציק ליה בשאלות 'למה…?' ו'כמה…?' ו'הם…?' ובכלל מטיל ספקות בחשיבות הטקס.הוא, שעבר כמה כאלה בחייו, משחרר עלי את הקלישאות ומרביץ בי תורה בנוסח- זה מה שמקובל בקהיליה העסקית, וכך נוצרת ידידות, ונשברות חומות, ומתהווה ואחווה, ו-אללה ודוניה וזירגי.

אוכלים בצ'ונגקינג

וכן, נורא רוצה להשתכנע, אבל שוב נשאר בבוייבריק שלי. כלומר חושב שזה בולשיט חסר טעם, רייח ולב שמייח, וניתן לעשות עסקים לא פחות טובים/ גרועים ללא השיטיונות.

וכן, נורא רוצה להשתכנע, אבל שוב נשאר בבוייבריק שלי. כלומר חושב שזה בולשיט חסר טעם, רייח ולב שמייח, וניתן לעשות עסקים לא פחות טובים/ גרועים ללא השיטיונות.

משתף פעולה עם מי שעושה אתי את הטקס, משתדל כמה שפחות, וולונטארית לא שותה בכלל, עברתי את הגבול שלי.

ויה שותה. כמי שבריאות ילדיו תלוייה בכמות. כמו מלח אירי. יוזם סיבובציות, מראה לכולנו שהוא 'יודע לשתות' ואף מתגרה מדי פעם באחד הסינים שירימו קמפיי מולו.
כשהוא מבטיח לי שיעמוד על ראשו, אני מבין שהראש ירד לו לאלכוהול, ונפל לו. אומר לו שיעדכן בתוכניותו האירובית לשרון, כדי שזו תניא אותו.

ו-כן, סין, מעשנים ליד השולחן. למורת רוחו של יה, שלא סובל את עשן הסיגריות.

אחרי ערב של סביאה ושתייה בלתי סבירים, יוצאים, רק כדי להיכנס בהרכב מעט יותר מצומצם למכוניות שמסיעות אותנו, למסעדה מעט פחות יוקרתית.
שם נפתח הכל מחדש- כאילו לא אכלנו לפני פחות שעה.
יה מאבד את זה. "יה, אולי לפני שנכנסים תקיא?" משיא לו עצה שהייתה מעצבנת אותי.
– "בסדר," להפתעתי מקבל את הרעיון "כנס אתה, אני אסתדר."
– אני מתרחק ממנו מטר, רואה אותו תוחב אצבע מיומנת ומקיא.
לא, לא את נשמתו, להלן המצאי:

  • סך הכל שלוש פעמים,
    • בכל סיבוב 6 (סָפור) מנות, הכוללות
      • תערובת פיחס מוצק, ובעיקר שמיחס נוזלי
        • שחלקו הקטן אך המאד נראה לעין, כאמירת השיכורים באנגלית, “puked on his shoes”.

ואני, כזכור לקוראי האהובים, אמנם נמצא לידו, על אף התעקשותו שלא, וכידוע, לא מלאך אני ואף לא שרף- כולי מעט מאד שומר, בעיקר שדבר מקיאו לא ידבק בי, ובעיקר ואף יותר- צוחק. נקרע, אם אשמור על יושר אינטלקטואלי.

מדי פעם יה משחרר הגיגים ותובנות על סין האומה, על המקום ועל הסיטואציה.
אני שלא מתפעל מעומק סקירתו, לא מתעלף מרוחב יריעתו ובפועל קופא בחולצתי הדקה, משדל אותו להתמקד במלאכת ה-מוקֶא ולא להסיח את תודעתו לסוגיות סוציו-גיאו-פוליטיות ערטילאיות בעת הרת גורל, קיא וקור זו.

לאחר שהתאושש ועשה שְמיר ללכלוך נעליו, נכנסים למסעדה.

הקונספט הפעם, dyi, עושים בעצמנו: המנות מסתובבות על מגש מעל השולחן העגול, לפני כל סועד מונחת גזיה עם סיר חצוי לשניים שבחלקו האחד נוזל שקוף ובשני אטום ומתובל באופן שונה. השיטה- לוקחים מהמנות הכלליות, ושולקים בנוזל, שולים ואוכלים. ושותים.
מיציתי. 

שרון מעברו השני של השולחן מספרת לי משהו, בשקט, באופן שאינני שומע דבר- אני גם שיכור, גם שמיעתי כבר איננה כשהייתה, וכשהייתה, הייתה לא משהו, הרעש איום וזוועה, ובעיקר היא עושה זאת בתנועות פה מוגזמות דרמטית, בלחש, ובמבטא דרום אפריקאי. אני לא שומע דבר, לא מבין כלום, אין לי מושג what the fuck she is talking about. מהנהן. מקווה שבמקומות הנכונים.

צ'ארלס התכנת הצעיר, הגאון, מרגיש שהוא ב(ח)בית האלכוהול של עליבאבא, שותה ככל שיכול לשאוב, אולי שואב ככל שיכול להערות, לא יודע, מעיק על סביבתו בתעלולי קסמים עם מטבע.

ייה, יוצא לתת במו פיו על המדרכה. יוצא איתו, והוא נותן. אני מפציר בו לחזור למלון. האיש הרגיש מתרעם וגוער בי "תגיד, השתגעת? הסינים ייעלבו!"
אני, ללא הועיל, מתיר את רסן אשכנזיותי חסרת האמונה ונטול האינטליגנציה הרגשית ומטיח בו "תגיד אתה באמת חושב שמישהו באמת נעלב מזה שיה יילך? יאללה בוא."
לא עוזר. נכנסים. אוכל קצת, מערה מעט אלכוהול, ועומד על כך שיעמוד על ראשו.

יה השיכור על ראשו

אני מבין שאת השטיק הזה כבר ביצע בעבר, אז מטיח בו אחריות ותבונה- כלומר אם נגזר שייעשה, בוא נגמור עם זה, ו"יאללה קדימה הפועל. בוא תראה לנו אם אתה מסוגל לעמוד על הקרחת".

אני שם כדי לתפוס אותו, להחמיא לו על כוונתו, ולהפציר בו לפרוש בשיאו.
והוא אין לו כל כוונות וויתור. גם האקרובטיקה הכושלת ספחה את תשומת לב תריסר האנשים.
מנסה שוב, ושנים של תרגולי יוגה השתלמו- האיש נעמד על קרחתו.
הסינים והדרא"פים משתגעים.

האוכל, שוב, מאיים לו לצאת מוקדם יותר משמתכוון ומהנקבים הלא נכונים, בטח לאחר התרגיל. מוציא אותנו בשלישית ולאחרונה החוצה.
לאחר שמאביס ומשקה את נעליו, הוא מתרצה שאזמין מונית. ועד שהמונית מגיעה, הסיני מפציר בו להישאר, בסינית עתיקה, ויה שחרד לכבודם גורם לי לשחרר במורת רוח את המונית.
פעם נוספת מזמינים מונית, ובעצם מבין שהאיש לא רוצה לפרוש.
לבסוף נעתר שנתחב לוואן,
מתעכב להגיד שלום איטי לכולם, ובעצם כולם מחליטים להתפזר ומצטרפים. אז משתחררת אישיות הילד המועדף בחוג לדרמה והוא מוכיח לי- "אתה רואה, אני הולך ושום מסיבה לא שורדת." מה שנכון.
בחצות, לאחר הסעות, ארוחת ערב כפולה ושתייה משולשת מגיעים למלון.

בלובי, נערך קונסיליום בו יה סוחף אותנו לצאת לסיבוב נוסף.
חצי תריסר גברים, יה, פטריק ההונג קונגי, טרבור המשקיע, אנטון מנהל ה- IT, צא'רלס התכנת הגאון, והמתעד הנידף אישיותית של שורות אלה, שאכלנו יותר משמותר, ושתינו יותר ממה שאסור מתנקזים בהליכה של כמה מאות מטרים למתחם הדיסקוטקים של צ'ונגקינג.
ההליכה משיבה לאנשים את דעתם במובן שהתפכחתי, יופי יכול להערות עוד.

נכנסים למוסד שפטריק מכיר. מקום ענק, ים סינים בעשרימים המוקדמים שותים בירות או קוקטיילים צבעוניים ומנשנשים פירות על סלסלות ניירוסטה. מין קונספט לא מוכר (לי) שחוזר על עצמו.
מוזיקה מערבית מחרישת אזניים, והנוער מחולל בלהט לאור ריצודי תאורה לייזריים.

ייה מתפעל מהאנרגיה ומדווייח: "אחי, וזה עוד ביום שני". טוף.

מתיינשף

החבורה מתיישבת, לא מצטרף, עושה סיבוב תופס את תנוחת הינשוף בעמדת תצפית.
לא קורה הרבה אם לא סופרים את הזמנת יה של 50 בקבוקי בירה. חמישים.
נחה עליו ההשראה שקיבל מהגמבינואים, שותפיו, ווורן, בעלה לשעבר של שרון, שהיה, כך על פי התרפקות יה, מבטא את נדיבותו במהילת ביזנס עם פלז'ר בקיום ישיבות של עשרה אנשים ובסיומן היו מגיעות שלושה מרצדסים מלאות בנות.
המלצר שהביא את הבירות, עומל וחולץ את פקקיהן. עד האחרון שבהם.

יה מייצר אנרגיה אנרגיית פארש, במקרה זה, אם אתיינשף שולה שניים שלושה בקבוקים, חופן אותם בנון-שלנטיות והולך להציע לבנות כדי שיצטרפו לשולחנם.
הצלחה. לא מי יודע כמה, אבל גם לא כישלון מוחלט.
חמוש בזוג בירות הוא הולך לדבר ארוכות עם מישהי.
נמאס לי. שולה את כולם.

יוצאים לרחוב, ילד כבן 5 דורש נדבה. כבוגר דרום אמריקה 1985, מנער אותו כטרדה זבובנית. הבריטי טעה, ונתן.
זה היה אפריטיף.
אז מוגשת המנה העיקרית; אחותו בת ה- 6 הצטרפה לקמפיין. היא החלה במסע שיווק התאבדותי שהכרזתו היה בתביעה לנדבה, וסיומו עשרות מטרים ודקות רבות מנקודת ההשקה. המדיום- צרחות קורעות לב, תפיסת מכנסי הבריטי ואחיזת חולצת הישראלי.
מתן כסף בשלישית שלא סיפק, והסבר בסינית של פטריק ש׳זהו, יותר לא תקבלי׳ הביא לסיומו.

הלכנו לישון בסיכום שב- 10:00 בלובי למטה, הסינים יקחו אותנו לסיור חנויות לוטו.

Share

השאר תגובה