דונלד טראמפ – איפיוני רטוריקה

גיל דיקמן

טראמפ משתמש במגוון טכניקות כדי להעצים את המסרים שהוא רוצה להעביר ולמתן את אלו שלא.
הוא מנסה לקלוע בו זמנית לתחושת הקהל שלו ש:

  1. הוא אומר את מה שהוא – טראמפ, חושב.
  2. הוא אמר את מה שאני – המאזין, חושב.
  3. מה שהוא חושב = מה שאני חושב.

כדי לעשות את זה הוא משתמש במשפטים קצרים, תמיד ברורים, מכילים תמיד שילוב של שיפוט שלו, ספקולציה ורגש, תמיד עם מילות באזז שהוא יודע שעובדות טוב על קהלים רחבים: Tremendous, Beautiful, Huge, Terrific.

הוא גם הוגה אותן באופן קבוע אותו הדבר.
זה לא רק סימן היכר, זה תיחום של נושאים תחת קטגוריות תחושתיות מניעות לפעולה: פחד, תשוקה, כעס, שמחה מתפרצת. כדי להבליט עוד יותר את המילים האלה הוא בדרך כלל מסיים את המשפטים בהן. הוא מוכן גם לחתוך משפטים כדי שהמילים האלה יהיו בסוף.

בנוגע להתייחסויות אקטואליות, הוא תמיד מקיים סוג מסוים של ספקולציה על המניעים של היריבים שלו, או על המעשים שהם עשו או יעשו.
אחת הצורות הבולטות שלו לעשות את זה היא "הרבה אנשים אומרים ש…" – זה משלב שני אלמנטים:

  • גם, התחושה שיש רבים שאומרים מחזקת את הדעה כנכונה, סוג של 'הצדקה דמוקרטית',
  • וגם, כך טראמפ יכול לדבר על כל מיני דברים בלי ממש לומר שהם נכונים או שהם קרו, רק להגיד שיש שמועה כזו ושלא הוא הפיץ אותה. גם אם בהמשך הוא יתנער ויגיד שהוא לא אמר את מה שאמר, או שהוא מתנגד למי שאומר, הזרע כבר נספג, וכולם יכולים לראות בראש את הילארי לוקחת כסף, למשל (בפסיכולוגיה קוראים לזה "אל תחשוב על דב לבן").

ואחרון, ואולי הכי חשוב והכי מרשים,
המשפטים שנשארים פתוחים נותנים הזדמנות למאזין להשלים את המשפט, ובעצם להגיד את מה שהם עצמם חושבים.
'הילארי קלינטון לא מופיעה למסיבות עיתונאים, ויש לזה רק סיבה אחת…' טראמפ לא צריך לומר שום דבר, הוא רק צריך לרמוז שהוא מתכוון ל-מה שאחרים מתכוונים אליו, ואז כל אחד יכול לתת את הסיבה שלו.
זה לא רק גורם לדמיון המודרך של אנשים לעבוד שעות נוספות, אלא גם לחשוב שזה מה שטראמפ אמר, שלזה הוא התכוון, ובכך לזהות שהם מסכימים עם טראמפ בעניין הזה, ובכלל, שהוא הקול של מי שפוחד לדבר.

 


גיל דיקמן: דונאלד טראמפ > הילארי קלינטון

Share

השאר תגובה