גזוזטראת ההתיימרות

Generic White Label

תפישות רעיונות, מודלים
שאני מציע, מנסח, חוצב, כורה, מפסל, בודה,
אני רוצה שואף, מתכוון ומתיימר
לצאת מתוך תודעה גנרית, בלתי תלויה, שאינה מוכתמת מכך שבוחנת סוגיה משלב ג' בסולם – מבית מדרש תפישתי*, אסכולה מובחנת,
אלא, משלב ב' – שפה מוסכמת, שגם היא כבר מוכתמת בפרוטו-פרדיגמות מקדמיות.

* בית מדרש תפישתי –
סט פרדיגמות שמהוות תפישת עולם של פרט, ניתנות לשיוך לאידיאה או גוף מובחנים – זרם, מפלגה, ארגון מוכרים, מובחנים, מותגים.

בתי מדרש תפישתיים מהווים אכסניה לסט ערכים ותפישות של פרט עצמוני, וגם להתכנסות הזדהותית רגשית וסוציולוגית.

ההתיימרות היא לבחון סוגיה,
באופן פרוגרסיבי, בהסתכלות מכאן קדימה, להציע לה הסבר, איך הגיעה לשם,
ומתוך כך לטפל בניבוי התנהגותי התנהלותי, לתופעות עתידיות חולקות מרכיבים דומים.

ההתיימרות היא להימנע מעיסוק בטעינת תפישה פרדיגמטית מוטמעת בערך כלשהו ולהצדיקה.

אני מבין,
בין מעט יתר הדברים שאני מבין, שתפישת עולם אינה נכונה או לא, לכן בלתי ניתנת להצדקה*,
אלא משרתת אספקט של סנטימנט מוטמע.

* מה שניתן להצדקה הוא מעשה תואם סנטימנט, או שאינו.

אני חותר לסנטימנט סינתטי שבבחינת הסתכלות על סוגיות,
כבמדעים מדוייקים זה כך,
בסוגיות פוליטיות, להלן 'פרט – חברה – ריבון', פרקטיקת חיים,
שאינם מדעים מדוייקים, לכן לא ניתן,
להגיע לנקודה בה ביטוי תפישתי במקום לחשוף את לוגו בית המדרש שמהווה את מקורו,
התפישה שאני אנסח, המעניינת, הבלתי ניתנת להזמה בשם מותג תפישתי היא white label – הטבע.

חיים אקדמיים במדעי הרוח, עוסקים בעיקר בהבנת, קיטלוג, קלסיפיקציה, השוואה בין מותגי תפישות שונות.

הקשר

רוב האנשים שאני מכיר ניחנו במרכיב אמוני מובחן ומפותח.

כך לגבי 'התכנסות הזדהותית', שמהווה נדבך משמעותי במערכת אמונית ממוסדת;

היכן שפרדיגמה תפישתית מצריכה תמיכה והרציונל לא עושה את העבודה ההתכנסות ההזדהותית מגוייסת להשלמת החיזוק האמוני.

נתקל באמוניים לאומנים שרוצים להיתפש על ידי אחרים, וכך לתפוש את עצמם כ'ליברלים' חותרי חופש שיוויון ושלום, לא נאה להם להיכנס תחת תיוג הקונסרבטיביות והנבערות המיוחסת לאמוניות ולאומנות של שכמותי.

פוגש הצדקות רציונליות אותנטו או פסאודו אקדמיות שמנכיחות את תפישתם שהאמוניות שלהם היא פרוגרסיבית ליברלית.

נחשפתי לעמדות ש'מוכיחות' שיהדות מזרם מסויים היא היא ליברלית פרוגרסיבית.

ו-על כך אומר:

ישנן שתי גישות [אפשריות, יש עוד] לבחון חיווי מציאות:

• צפייה מיציע איצטדיון האורווה ולומר ששחקני הפועל או מכבי פתח־תקווה, נחום סטלמך ויצחק ויסוקר הם שחקני כדורגל שאם היו משחקים בלונדון היו בארסנל ואם היו אלה זאב זלצר ומוראד מגמדוב היו בצ'לסי.
• 22 שחקני שתי קבוצות פזורים על דשא, מניעים כדור באמצעות רגליהם, לאור חוקים מסויימים שאוכף שופט וקווניו, במטרה להעביר את הכדור במלוא היקפו מעבר לקו שער היריבה, כשלאחר פרק זמן של 90 דק' סוכמים כמה אירועי מעבר כדור את קו השער קרו: הקבוצה עם יותר הצלחות הבקעה מוכרזת כמנצחת.

אני מתיימר לטפל במציאות באמצעות הגישה השניה.