גזוזטראת ההתיימרות

Generic White Label

תפישות רעיונות ומודלים
שאני מציע, מנסח, חוצב, כורה, מפסל, בודה,
אני רוצה, שואף, מכוון ומתיימר
להתפש כ-מדמה תודעה גנרית, בלתי תלויה, שאינה מוכתמת מכך שבוחנת סוגיה משלב ג' בסולם – מבית מדרש תפישתי*, אסכולה מובחנת
אלא, משלב ב' – שפה מוסכמת, שגם היא כבר מוכתמת בפרוטו-פרדיגמות מקדמיות.

* בית מדרש תפישתי –
סט פרדיגמות שמהוות תפישת עולם של פרט, ניתנות לשיוך לאידאה או גוף מובחנים – זרם, מפלגה, ארגון מוכרים, מובחנים, מותגים.

בתי מדרש תפישתיים מהווים אכסניה לסט ערכים ותפישות של פרט עצמוני, וגם להתכנסות הזדהותית רגשית וסוציולוגית.

ההתיימרות היא לבחון סוגיה,
באופן פרוגרסיבי, בהסתכלות מכאן קדימה, להציע לה הסבר, איך הגיעה לשם,
ומתוך כך לטפל בניבוי התנהגותי התנהלותי, לתופעות עתידיות חולקות מרכיבים דומים.

ההתיימרות היא להימנע מעיסוק בטעינת תפישה פרדיגמטית מוטמעת בערך כלשהו ולהצדיקה.

אני מבין,
בין מעט יתר הדברים שאני מבין, שתפישת עולם אינה נכונה או לא, לכן בלתי ניתנת להצדקה*,
אלא משרתת אספקט של סנטימנט מוטמע.

* מה שניתן להצדקה הוא מעשה תואם סנטימנט, או שאינו.

אני חותר לסנטימנט סינתטי שבבחינת הסתכלות על סוגיות,
במדעים מדוייקים זה כך,
בסוגיות פוליטיות, להלן 'פרט – חברה – ריבון', פרקטיקת חיים,
שאינם מדעים מדוייקים, לכן לא ניתן,
להגיע לנקודה בה ביטוי תפישתי, במקום לחשוף את לוגו בית המדרש שמהווה את מקורו,
התפישה שאנסח, המעניינת, הבלתי ניתנת להזמה בשם מותג תפישתי היא white label – טבעית (כביכול).

מדעי הרוח עוסקים בעיקר בהבנת, קיטלוג, קלסיפיקציה, השוואה בין מותגי תפישות שונות.

הקשר

אני מייחס לרוב האנשים מרכיב אמוני מובחן ומפותח.

כך לגבי 'התכנסות הזדהותית', שמהווה נדבך משמעותי במערכת אמונית ממוסדת;
כשפרדיגמה תפישתית מצריכה תמיכה והרציונל לא 'מוכיח', ההתכנסות ההזדהותית מגוייסת להשלמת החיזוק האמוני.

נחשפתי לאמוניים לאומנים שרוצים להיתפש על ידי אחרים, וכך לתפוש את עצמם, כ'ליברלים' חותרי חופש, שיוויון ושלום, לא נאה להם להיות מתויגים כקונסרבטיבים, נבערים, המיוחסת לאמוניות ולאומנות על ידי (מתנשאים) שכמותי.

פוגש הצדקות רציונליות אותנטו או פסאודו אקדמיות שמנכיחות את תפישתם, שהאמוניות שלהם היא פרוגרסיביות ליברלית.

נחשפתי לעמדות ש'מוכיחות' שיהדות מזרם מסוים היא ליברליזם פרוגרסיבי.

ו-על כך אומר:
ישנן שתי גישות [אפשריות, יש עוד] לבחון חיווי מציאות:

• צפייה מיציע איצטדיון האורווה ולומר ששחקני הפועל או מכבי פתח־תקווה, נחום סטלמך ויצחק ויסוקר הם שחקני כדורגל שאם היו משחקים בלונדון היו בארסנל ואם היו אלה זאבי'ק זלצר ומוראד מגמדוב היו בצ'לסי.
• 22 שחקני שתי קבוצות פזורים על דשא, מניעים כדור באמצעות רגליהם, לאור חוקים מסויימים שאוכף שופט וקווניו במטרה להעביר את הכדור במלוא היקפו מעבר לקו שער היריבה, כשלאחר פרק זמן של 90 דק' סוכמים כמה אירועי מעבר כדור את קו השער קרו: הקבוצה עם יותר הצלחות הבקעה מוכרזת כמנצחת.

אני מתיימר לטפל במציאות באמצעות הגישה השניה.