יום הולדת 60

המתנה המרגשת בחיי

2020, פסטיבל 60 ילידי 60.

חגיגות, צֶרָמוניות, פסטיבלים, אפעס, משרים עלי הלך רוח מורכב – עד כמה שלאשכנזי חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית שכמוני יכול להיות מצב רוח מורכב.
למעשה, שורה עלי תחושת אי־נוחות מתונה לנוכח חיוויי עליצות מוחצנת ומזוייפת.
לא רוצה לעצמי, לא נוח לי עם מחוות ובכלל זה קבלת מתנות, אם לאחרים דחוף – יאללה בסדר. עם זאת, אני משתף פעולה – אני יכול. אין צורך לבקש ממני פעמיים שאעביר תוצרים שמארגנים מנחים לחתן שמחה או cringe.

באתוס הגרעיני של בית הוריי, ביטויי שמחה תועלו להצלחות והישגים. ימי הולדת צוינו בצניעות. אז חרבן מסיבות שכמוני, לא מת על חגיגות ביורוקרטיות.

ללא קשר ישיר לעליצות מסיבות אמי רחצה אותי עד גיל מאוחר.
עם אדוש 🙄 בכך, יוסי שריד סיפר שאמו רחצה אותו עד גיל 18.
בדיעבד, אם כבר קולחתי עד גיל מאוחר מדי, אני מצר על כך שלא המשיכה עד הגיוס; אולי יכולותיי הוורבליות־אינטלקטואליות היו מתעלות לאלה של שריד, והייתי נמנע מדשדוש בפוסטים ארוכים ומסורבלים מדיי, מעין אלה.

זוכר שבאילת, אמי הייתה מתשאלת אותי במקלחת, מה אקנה לה כשאהיה מבוגר ועשיר. לאחרונה אני חווה מביביסטים או סתם קונסרבטיבים אמירות שבסופן סימן שאלה. את הסטאז' הזה קיבלתי מאמי באמבטיה. אז הייתי בשלב המְרָצֶה של חיי, שיננתי רשימה שכללה 'מקרר' – היה לנו מקרר, בעצם צידנית על קרח – 'מכונת כביסה' זוכר אותה משפשפת על קרש כביסה, לדעתי אז עוד לא ידעה על 'מכונת ייבוש', 'שואב אבק', 'סרוויס צלחות', ולצערי, בזכרוני המתקהה – גם אינני-זוכר-מה-עוד.

אמי, שחגגה את הישגה המקדמי שבהמשך התפתח לכשל מהדהד – לא רכשתי לה דבר ממושאי כמיהתה – הייתה פונה לאבי, כשאני עטוף במגבת לבנה ועורי המהביל ורוד שלוק, ועושה אקזיט מיידי עם "דויד, מה אתה מבקש מיאירי?"

אבי, שלא נטל חלק במטלות הבית, (ואני מתוודה בסוג של מבוכה – אותך לא 'כפת לי לשקר, את עצמי אני לא מוכן – ששעתקתי די בהצלחה התנהלות זו) ניחן בהומור; הייתי מתעמר בו, שסטטיסטית רק אחת משבע הלצותיו מוצלחות, והשאר 'קרש'ים כביטוי אותם עתים. עם זאת, בחי אלוהים בספר התורה, שהבנתי די מוקדם, מוטמן אצלו הומור תשתיתי, כהשקפת עולם, גם אם לא תמיד הבנתי או צחקתי מביטוייו.

לשאלת אמי 'מה רוצה', היה פוטר ב "20 קילו זהב" מחרב ת'חגיגה, שכן, כפי שהתוודיתי, אמי רחצה אותי עד גיל שהייתי בעניינים דיי להבין שפימפם – pimpam כפי שאמי, נפקית buz words, קראה לשואב האבק החום ממזרח אירופה, שהיחס בין עוצמת שאונו לחולשת שאיבתו הצריך נענועי שאיבה רבים ושאר אפליאנסס אולי אוכל לרכוש. 20 קילו זהב – אין מצב. עם זאת, כל פרשנות אחרת לביטוי רצונו של אבי לגיטימית באותה מידה. אני לקחתי את דבריו כביקורת קלושה על פרקטיקת היעדר ההומור של אמי, בבחינת, 'באמא'שכם, אני לא במשחק' בגרסת בלי לשבור את הכלים האופיינית לו. אך זו פרשנות שלי.

רקע

דוד זיגי היה אחיו הבכור המוכשר, רגיש ורומנטי של אבי. רומנטי במידה שאני רומנטי, כן? אהבתי אותו ברמה שהייתי נוסע אליו לבאר שבע בחופשות מהתיכון. ודודה סופי, אשתו שטוב לבה היה ביחס הפוך לתבונתה, פנקה אותי המון, בנדיבות של עניים שניחנו באינטליגנציה רגשית עמוקה.

כמה מהעדפותיי, טעמיי, גחמותיי, הטיותיי, טעמיי, אני מייחס להטמעותיו, אליהן הייתי קשוב ומגלה בהן, בהסבריו, בטעמיו, בפיין שמאקעריות המסוימת שלו, מוצא בהם עניין רב. רב יותר מבנו. אצלו למדתי לשאול את השאלות שכיף לשואל להישאל, ולי להקשיב, ללמוד, לאסוף ידע.

בין חבריהם של הוריי, מהמשמעותיים ביותר היה ראול.
זיגי וראול התהדרו בייגר לה קולטייר, כפי שנהגה המותג במזרח התיכון.

בין מאי 1978 ל- 30/1/2004 הייתי בעליו הגאה של Jaeger LeCoultre כמסופר. והשעון היה היחיד שהיה לי, אם אתעלם מהיתר ששימשו אותי למקומות שלא לוקחים לשם עט נובע. והיו לא מעט כאלה.

בין היתר, הייתי רואה את אפרים קישון – עבורי, גאון, לאומן, הומור כבד וטרחני עם ארבינקא, שהיה מנופף ביד עדוייה ייגר, באופן שלא ניתן לפספס את שענד.

לילדיי הייתי אומר, שכשהם יעשו את זה, אני רוצה ייגר. אחר כך המרתי לאופנוע, והוספתי, שהם בכלל יוצאים בזול, שכן, אני הייתי מחוייב לעשרים קילו זהב, אם להתעלם מהעודף לאפליאנסס.

בבגרותי, אמי הייתה שואלת "יאירי מה תרצה ליום ההולדת?"
"לא תודה אמא" הייתי עונה "אינני רוצה דבר."
"נו יאירי, מה אתה רוצה?" היא שרדה את השואה, כן? אז אני פריך, קטן עליה.
"אין צורך." אחרי עוד כמה סיבובים, הייתי אומר לה "אופנוע", בשיטת עשרים קילו הזהב.
אז הייתה חורצת "הליקופטר!", השיח היה נעצר שם, וחוזר על עצמו שנה אחרי.

יום ששי, 12/6/2020

בבוקר יום הולדתי, קמתי להודעה של איריס דומה לזו של לפני 11 חדשים; אז זה היה האופנוע האהוב, כעת, אופניי החדשים והמוצלחים – נגנבו. התבאסתי על עצלותי – את האופנוע לא קשרתי, וביהירותי אף לא טרחתי לנעול במנעול הכידון האפקטיבי והפשוט לתפעול באופנוע. האופניים היו קשורים במנעול מספרים, שכן התעצלתי לנעול אותם עם המנעול הכבד והמבאס שנמצא חתוך ליד מקום היותם.

אצלנו 'מציינים' כמאמר סבא אליהו, ימי הולדת במסעדה.
הפעם, ששים, הלכנו לבראסרי. 'מקום מוקפד'. לקראת סיום, בתי שולפה חולצה.

למחרת באלקלעי, ראתה אותי מישהי מהגרפיקה האנושית המרצדת, כלומר אני מניד אליה ראש, מכירים קלות, אין דיבור ממש. "איך עבר עלייך הקורונה?" שאלתי, היא הנידה שבסדר, וחברתה העידה ש"קורונה הייתה הבעייה הכי קטנה, שכן בעלה נפטר".
אויש.
החברה, שאינני יודע את שמה הציצה בחולצתי, וגערה "60? אתה ילד." לא מסכים, לא מתווכח. אמרה לחברתה, ש"פעם הוא אמר משפט שמצא חן בעיני." טוב, הגעתי ל-60 שנות משפטים, הייתי שמח שכמה מהם יהיו משמעותיים. ש'ימצאו חן' בעיני מישהו? וואלה. "חכי רגע" אמרה, שלפה את הטלפון, פשפשה מעט, מצאה וציטטה מן המסך "גרפיקה אנושית מרצדת."

ו-אז, במסעדה, תריסר שעות קודם לאלקלעי, בני שולף קופסת מתכת. הדופק עולה, פותח בידיי הרועדות באופן שגרתי, ומוצא את השעון.

התרגשתי, והופתעתי חלקית, שכן, שלושה שבועות לפני, ביום ההולדת של אבי, יום לאחר יום הולדתה של בתי, הוא שלח לי צילום ייגר מוזהב, ושאל, "זה השעון, נכון?" "בדיוק." אישרתי, והוספתי "רק בכסף". שלח תמונה של כסוף וקיבל "בדיוק, תביא שניים".

ואני שמחתי באופן קיצוני.

למחרת, באלקלעי, לפני שדברתי עם האלמנה, על המדרכה טרום כניסה, ישבו שלושה מפרלמנט תריסר של כמה דמויות מוכרות, ממדורי הכלכלה והפלילים. הרופא שאל אותי – תגיד, מה זה השעון הזה? עוד אחד עם רגישות. לא, לא לפי השאלה, לפי ה- Glashutte על אמתו.

חרבן שמחות שכמוני, תעוקן נפחן מורכבויות מתמלל* לעצמי מה משמח:

* ולפני זה בהסתייגות, מה שאני מתמלל זה אומר שזה מה שמשמח? לא בהכרח, זה מה שאני רוצה למכור כמשמח. חפרן.

Explicitly
ניואנס, מטפורה, ניואנס, סאבטקסט או פרשנות

ליום הולדתי ה- 60, הבן שלי הביא לי את המתנה המרגשת ביותר שקיבלתי בחיי.

• הבחור קנה לי מתנה, שאין מה שאני רוצה יותר ממנה כמתנה.
• מתנה במובנה הבסיסי ראשוני – מה שמישהו רוצה, לא מפרגן לעצמו, שמקנן בין הרצון להשיגו לבין חוסר ההצדקה הכלכלי רציונלי, להלן 'הנאת סיפוק תשוקה'.
• ולא רוכש לעצמי.
• הבין את התשוקה.
• ואני הייתי חושש להזמין דבר כזה מחו"ל.
• ולא מצדיק את ההוצאה.
• והוא מראה שהוא יכול.
  • מראה לי. לפרצוף.
  • ולעצמו.
• ואני מתנחם על תועפות ההוצאה שמחווה הזו היא, תִקשור לי, כקליעת סל באמצעות הקרש, שהוא יכול.
• דיבור בשפתי.
• אז זהו, שהתפרקתי מהמחווה.

מחווה, מבחינתי, זה במקום דבר אמיתי. יותר זול.
מחווה זו, עלתה הרבה (מדי) כסף,
לכן קורא לה 'מחווה טעונה'.

איריס אומרת שאני 'שוויצר'. מה שהביא לי אתמול, הוא בסדרי גודל כאלה, שהם מעבר לתקרת השוויץ שאני יכול להחצין. אז אני שומר על צניעות. מזוייפת.

סוף ואחרית דבר

הסוף רע. או טוב. לא ברור ובכל מקרה – מאד!

הלכתי עם השעון כמה שבועות גאה כטווס עם זנב כפול ונוצות מזהב. והשעון לא יציב; לעיתים דייק, וכשלא איחר מאד. כשעמד סירב להניע גם עם נענועים נמרצים מצדי.

הבאת את השעון ליעקב השען ביודמכבי. יש לו חנות, שיכולה להכיל בנוסף את עצמו וישבנו עוד לקוח אחד בלבד. זהו. פתח, התפעל מאיכות הרכיבים בפנים, 'צריך טיפול' חרץ, ויעלה לא פחות מ- 2,000 ש"ח הזהיר.

אני מודע למוניטין שיש לשעון; המנגנון של הייגר סבוך באופן יוצא דופן. 241 חלקים, ביחס לשעונים אחרים שמכילים סביב 130. לא יודע מה היתרון. החיסרון – מתעטשים לידו והוא עוצר. אף אחד לא יודע לתקן. מצריך תחזוקה יזומה כל שנתיים. מוצא חן בעיני פלוצרים, ולכן יקר. מין העדפה מוזרה שכזו.

לא רוצה לשלם רק על תחזוקה 2,000. יצרתי קשר עם לורנס מהחנות באמסטרדם, מי שמכר לבני את השעון. כאן מתחילה סאגה בת שלושה(!) חודשים, בהם אני מברר מה קורה. לורנס נחמד באופן קיצוני – סה"כ אני שבוי בידיו. שלח תמונות מהחנות, ממעבדת תיקון, אני משיב לו שזה יותר טוב מפורנו, מפרט את הערכתי למאמציו. שעון בן אלפי יורוס בידיו. וזיין בידיי.

הוא מברר על השריטות בזכוכית, ועל האם חטף מכה, ואני אומר שאשא באחריות על הזכוכית, והוא מזמין חלק חסר – Barel, ולמרבית הפליאה שולחים לו מישראל, ואני שולח צילומי שלושה פגרי ייגרים שיש לי, מתעניין על חידוש לוח כדי שיקבל השראה לתיקונים הבאים, אם תיקון זה יצלח כמובן. וכבר מקבל הודעה שאוטוטו השעון יתוקן ויישלח.

ואז לורנס יוצר איתי קשר. אני מריח את אקורד הסיום, ומחזיר בעליצות, והוא ברגשיות קלוויניסטית קורקטית קרירה, אך מכמירה את לבי, מבשר לי את האסון הגדול – השעון נפח את חייו.

והוא יחזיר את כספי, אמר. ואני מנחם אותו, ואפילו די בהקלה;
לוי אשכול ביקר ביהופיץ. הנשיא שם, רצה לתת לו סוס אציל שאינדברים כאלה. מלווי אשכול נגנבו כשאשכול סירב ב- "תודה, לא תודה.". במטוס שאלו אותו, למה סירב. "אני לא רוצה לקבל מתנה אוכלת." ענה.

במחשבה מפוכחת, לאחר שיצאנו בשלום מההרפתקה על אף נחישותו של בני לרכוש שוב – שלח לי תמונות מפתות של מה שמצא, אני מעדיף לרדת מהייגר – המתנה עשתה את שלה, רגשה אותי ברמה שמעולם לא קבלתי מתנה מרגשת יותר.

בני שמח מאוד לשמוע שזו עמדתי, והבהיר שהתכוון שבנוסף למימד הזה (– שמחתי מהמתנה המרגשת, שהוא חשוב, יותר חשוב מהמתנה עצמה), יהיה גם שעון.

כן, הוא הבן שלי; מחוות מחוות, תן למשש, את הדבר האמיתי. בנחישות.

אני הצעתי להוסיף שני סייגים:
♠ מחיר סביר, לא להתחרע כפי שעשה על הקודם,
♣ וחדש כדי להימנע מהייחוד של הייגר – חלק מהקסם – אף אחד לא יודע לטפל בו, חוץ מבנימין ערב בפסז' קולנוע תמר באלנבי בשנות ה-70-80, שהיה תלוי לו בכתב של עולה חדש מאחורי הכסא:
"אל תרטיב את שעונך, פן תבכה את שעונך החלוד"

או, שאולי נחכה עד לרמת ההתעשרות הבאה שלו ואז יעמיד לי Triumph rs 765.

Jaeger LeCoultre