אל תפקיר ערך עצמי באמצעות הפקעה מעצמך והפקדה בידי אחר

התנצלות לחג

משך קריאה כ־ 5 דקות

בנות ובני ד’ 2, זיווה מקוגון,

פֶּגָע רע חסר אופי שכמוני – אורתופדים נשבעים בנקיטת צבת, גבס ומשור, שלא מצאו אצלי שתי חוליות שדרה מחוברות להן יחד –
נכנע ללחץ של אחיות רחמניות בנות כיתה וחמלה,
שמקצווי ארץ ומכנפות תבל גערו בי:
‘לא יפה. התנצל!’

התנצלות?

אני שואייל, “מה זה ‘להתנצל’?”
כשנציגים טלפוניים אומרים לי “סליחה” או “אני מתנצל/ת על ההמתנה” אני תוהה, האם להתנצל זה:

  • לעשות עוול לאחר,
  • אחרי שנגרם לאחר עוול,
    • האחר (גם) נדרש לשכוח מהמעשה הרע?
    • כי זה לא עושה טוב לעור הפנים למי שגרם לעוול?

סליחה‘ אומר מישהו שאני מכיר היטב ‘היא תכונה אלוהית או של חסר זכרון,’
או אולי סתם מלל חסר משמעות מלווה באמוג’י.

ואז, ברוח הסבנטיז השורה, אני מתלבט האם לתת למתנצלים, שמונעים ממני להתבוסס ביגוני הקורבני, לתת להם ‘מנה’ בנוסח השכנה עלייה מהקומה מלמעלה, או להביא להם ‘על הראש’ א-לה רבקה מהקומה מתחת.

מה, להצהיר ‘לא התכוונתי’?

הרי כל מילה שאמרתי, פלצפן בן מלל שכמוני, אליה התכוונתי (גם אם התנסחתי בעצימות של אפס נקודה משהו ממה שבפועל חשבתי).

ועם זאת, האיש שלנו נעלב; כך מעידות מלאכיות השרת.
“התנצל!” הן דוחקות.

ואני, זקן ( – אל תגיעו לגילי, עצרו קודם) טרחן, צייקן, ערירי ומרדן שכמותי, מסרב להמלצת ידידי ההולכים (מה הולכים? רצים!) וכלים: ‘תקליל!’ הם מייעצים.
אז זהו, ש-לי יש בעיה.

הולך (בעצם ישב) אתי בנאדם,
וממה שאני תמללתי,
היה דחוף לו להפחית לעצמו ערך, וולונטרית?

על מה, למען אשם, עלי לקחת אחריות?

אדם מכובד בקהילתו, בן למעלה מ-ששים (לא נראה)
הפקיר את תחושת הערך שלו,
בכך שהפקיע אותה מעצמו,
והפקיד אותה בידיי (הערלות)?

אני אמרתי ש… והוא היה דחוף לו להפחית לעצמו ערך? וולונטרית?

אז מה רוצים ממני? איך אני קשור לעניין?

ואם היו אומרים לי שאני ‘קטן, שמן, קירח עם קטן, וריח רע מהפה’ (הכל נכון, אגב) אני הייתי מפחית לעצמי ערך? עצמונית?

אז תאמרנה צוות המורות החומלות: “הכוונה דביל, זו הכוונה!”

אחריות?

    ולא הייתי מטריח אתכם, אנשים יקרים ערב החג, בסוגיה מינורית פרסונלית זו אלמלי חבויה כאן סאגה הורית דורית:
    האם אנו לוקחים אחריות על מה שאיננו יכולים?

    אחריות על תחושות אחרים?

    אנחנו דור שירא את הוריו וחושש מילדיו?

    ואני הסורר אשאל:

    1. אם אני רוצה ומתכוון להפחית ערך למישהו, יש לי כמה על הכוונת, אצליח?
      לא נראה לי שאצליח בכוונת מכוון.
      מעניין, עובד היכן שלא מתכוונים.
      אולי בשל כך שתחושת הערך לא נמצאת בשליטת הפוגע, אלא אצל הנפגע?
    2. ויותר חשוב – ממש לא התכוונתי להפחית לאיש המתוק ערך. כן שיקפתי מה אני חושב עליו.
      לצערי, הוא הפחית ערך לעצמו. עצמונית.
      אולי הוא יודע משהו על עצמו שאני לא יודע?

    ולמען האמת והגילוי הנאות, האיש שלנו דווקא איש די טוב, (אתם מכירים מישהו רע?) רב מעש, זכויות, ואפילו מתוק.
    במקומות בהם אתם מחביאים מטילי זהב, היכן שמתעקמים להם תקליטים ומחלידים לכם פטיפונים, אצלו מאוחסנים פטיפורים משוקלדים מפונפנים.

    אז, גבירותי בנות־כתתי בוגרות שנקר, רבותיי ורעיי לספסל הלימודים, בוגרי פאצ’ו.

    לא מתעקש, ומקבל את מרותכן –
    סליחה! לא התכוונתי:

    אם יש מי שנפגע ממני
    (עצה: אל תעשו זאת!)
    להלן ובכנות, חבל, אין לי כל כוונה לפגוע.
    ואם יש מי שנפגע – מצער, לא הייתה זו כוונתי.

    חגים שמייחים לכן ולאהוביכם,

     


    את מי שמעניין, מצרף להלן מבחר מאוסף ההשמצות שהושמצתי.
    ריכזתי את אלה שהצלחתי לזכור וללקט.
    בטוח שהיו עוד, לצערי, נשמטו מזכרוני. לוקח על עצמי את המשימה לאסוף עוד cool

    Share

    הערות? אשמח לתגובתך