אחאנא"ר בניו ג'רזי

סוציולוגיה כפיזיקה

הוזמנתי לארוחת ערב בניו ג'רזי עם חבורת ישראלים לשעבר. ניסיתי לחמוק עד השלב שזה היה נתפש כהתנהגות לא נאותה. נעתרתי. בסוציופטתיות המתעצמת שלי, זו תעוקה אמיתית.

הכירו כאן. הומוגנים; מהפריפריה בישראל, גרים ברדיוס של 10 מייל האחד מהשני. מכירים מהשכונה, מהביזנס, מבית הכנסת, מבתי הספר והגנים של הילדים. קצת יותר ופחות מבני 40, 15-20 שנה בארה"ב, עצמאיים, בעלי חברות, עושים יפה, עובדים קשה, לקסוסים ואודיס, נמנעו מלכלות את זמנם ומרצם במוסדות אקדמיים. עברית שמלכתחילה הייתה פרקטית מתמעטת והאנגלית עוד לא משהו. מסורתיים במובהק, אֱמוניים גם אם בהגדרתם לא דתיים, לאומניים, תומכי טראמפ, והתבלבלו – עיתונות חרא, ולהחליש את בית המשפט, וגירוש פליטים מישראל. כולם.

הילדים ישובים בשני שולחנות לילדים, והמבוגרים בשולחן גדול. עורכים קידוש, נוטלים ידיים, אוכלים עם כיפות.

אוכל נפלא. חשוב פה. 'חיים כדי לאכול' הייתה אומרת אמי, שלא ידעה לבשל, על הז'אנר; היכן רוכשים את הפרודוקטים האיכותיים, כשר, מתכונים.
השיח נסוב על אוכל, רמת חיים ומעט על פרוצדורות.

אני מתמקד בלאכול יפה, ומכתים את חולצתי בסלט מנגו חריף ונפלא. שומר על פרופיל נמוך – אין לי הרבה מה להוסיף, חוץ מלהודות ולהחמיא באמת על האוכל הנפלא שמוגש באופן בלתי צפוי בכלים חד-פעמיים, ש-לי, פרט שהסכין חותך פחות טוב, לא באמת משנה.

אורחת דברה על הסרטן הכפול שחטפה, במקביל לגירושיה, ושהיה קשה, ועמדה למבחן, והדברים מאורגנים מלמעלה. התחלתי בעדינות מתגברת – או שהיה זה בכל הכוח ואז מתגבר – להתחיל לעדור ולחפור לה. מה כבר יש לי לעשות? וברור שהיא נהנתה מזה; ו-למה, ומה חלקה, ומה שלו, ומה למדה מזה, ועל עצמה, ומה הייתה עושה אחרת, ומה לא, כאלה…

הקבלן המצליח, שמתבאס שמגדל את ילדיו בארה"ב רחוק מהארץ, וחשובה לו המסורת, מאד, והאמונה גם אם אינו רואה עצמו 'דתי', וכשהגיע לארה"ב לפני ארבע עשרה שנה לבית כנסת רפורמי – "אתה לא יודע איזה צעקות הרמתי שם כשראיתי נשים עם כיפה – הן מבזות את הדת" ו"אמרתי לאשתי" קורא לה מאמי, והיא לא ממי, ולהיפך "שאם תצביע טראמפ אחתוך לה את היד", חשוב לו לאושש את סברתו שאני, אפעס, לא בעניין האמוני.

חי אלוהים- אם כבר נושאים את שמו כן? – לא כיוונתי לשם, היה לי נוח לשאול את השאלות ואף תמללתי ש"אני בתפקיד השואל." אבל אני, וזה ידוע, שאין לי שתי חוליות מחוברות יחד אחת לשנייה, לא עמדתי בלחץ שלו, ועניתי על השאלות התוחמות את [היעדר] אמונתי.

והוא, נחרץ; חמוש בתמיכה פסיבית של היתר, והגברת שמדי כמה משפטים רוצה בעידודי, יש להודות, להחזיר את השיח אליה, שאל בנחרצות שאלות שמכילות תשובה או תוכחה של 'איך' ו-'למה', וש-כדאי שאבוא לבית הכנסת, ואלמד תניה, ו'אם אתה מכבד את מלכת אנגליה' אז אני עוצר אותו ואומר לו שאותו אני מכבד יותר מאשר את מלכת אנגליה שאותה כלל אינני מכיר, מה שלא מפריע לו להמשיך לבנות את הקונסטורקט, 'תאר לך שיש מלך של יבשת, ואיך זה שאני לא מכבד את המלך של הכל?'. וכרגיל וכמצופה עושה צ'ולענט בין אמוניות – ההכרה שיש סדר מארגן, לפרקטיקה – (אי) שמירת מצוות, לבין פרקטיקום – 'סדר עשית? בחג אתה עם המשפחה? ימי ששי ארוחה חגיגית?' – לבין ביורוקרטיה – 'מה כתוב לך בתודעת הזהות', ותחושת 'גורל משותף' – גורל משותף? מה זה 'גורל'? מה לי ולגורל? – והכרה נגזרת מתפישת האחר – 'את הנאצים לא עניין אם מישהו ראה עצמו כיהודי או לא', ו'כשאתה בצרה, למי אתה פונה?' והשימוש האופייני הרווח "תסכים אתי…" למה להסכים? מכיר כבר 40 שנה, עייפתי מזה.

אז אני בעל כורחי הופך לציר השיחה, ובאופן וולונטארי עצמוני נכנס למוד המזלזל מתנשא. איך יודע? בעל הבית אומר לי – "אתה צריך לכבד אותנו." יש הוכחה טובה מזו?

ואני מעלה נקודה שאותי מעניינת, ומכיר, ושואפת לחדש להם משהו: 'אתם שמים לב' אני שואל 'שמאמי' אני עולב 'רוצה כל הזמן לכנוס אותי לאמונותיו, לעמדותיו, ולי אין עניין לספח אותו אלי?' אני מסב את תשומת ליבם לנקודה, ושואל קודם כל האם רואים את זה. רואים. שואל אותם למה, ומאמי משיב שהוא 'רוצה שיהיה לי טוב.'
אני אומר ש'יש לי הסבר אחר', כמובן, ולא בא לי להלחם על לגמור פסקה כדי להסביר אותו [ובכל זאת משחרר אותו – אמונה בהווייתה לא יכולה להשתלב עם רציונליות, כך שאי-אפשאר להוכיחה. מכיוון שאמונה הוטמעה באדם, תקפותה מתקיימת אם נהגית בתודעת מאסה קריטית של אנשים, ואנשים נוספים מתכנסים אליה, מהווה הוכחה מבחינתם לקיומה. דמוקרטיה, עאלק. לכן יש לו עניין לחזק את אמונתו, גם על ידי הגיור שלי שיתקבל כהוכחה לתקפותה. לי, בשונה ממנו, אין עניין לנסות לערער את שלו ועוד פחות לקבל אותה.]

ואיך אפשר לכבד מי שתובע לכבדו? וזאת כשאינני מתפעל מאמוניים שמקיימים דיון מתווכח בנחרצות על נושאים המוטמעים בהם, והם אינם מיומנים?

אז השיח מתארך, הם לא כל כך נתקלו בסוג כזה של שיח, ובעלת הבית מראה סימני עצבנות, חיסלתי את הדיון בהכרזה על סיומו, בבקשת בעל הבית שיסדר לי אובר העירה, התריתי ש'בעלת הבית לא תזמין אתכם יותר', ובהתנצלותי המתנשאת שאי-הנוחות באיחור נגרמה בעטיי.

הם ציינו את השיח האינטלקטואלי שהעבירו והגברת האסרטיבית תחבה לידי כרטיס ביקור מהודר שלה – חבל, מה אעשה איתו? – ושואלת לשלי.

"אני? חפשי בגוגל 'אשכנזי חסר אמונה'" הנחיתי.
צחקה, לא הבינה. חזרתי על ההנחיה.

בדרך החוצה למונית, שומע אותה נקרעת על תוצאות החיפוש.

הסוציולוגיה, כפיזיקה, גם אם לא מודעים לה, עובדת.

סוף דבר, פוסט מורטם, סגירה

ביום שני, יומיים וחצי לאחר ארוחת הערב, פוגש את מארחיי בעבודה; בעלת הבית שואלת 'איך היה האוכל', ומצמידה התנצלות שהייתה 'מאוד עייפה'.

בעל הבית מציין שהיה 'מעניין', וזה, וכאלה… ואז מפרט שאכן לא נתקלו בתצורת מחשבה כזו, ולא חייבים להסכים והכל טוב.

ועם זאת, הוא, שהיה הפסיבי בדיון, אמר, שישנה נקודה שכן הותירה בהם נקודה למחשבה: 'איך זה שהם חשוב להם שאני אאמץ את תפישתם, ולי לא חשוב שיאמצו את שלי.'

הם אנשי מעש, בבית הכנסת הם הלכו עם הסוגיה לרב.
זה ענה להם תשובה ניצחת: 'אני' הרב 'הייתי במקום שלו, הוא, לא היה במקום שלי.'

אז שאלתי 'אז מה?' בבחינת תשובה מצויינת, אך לאיזו שאלה?

Share

השאר תגובה