ביבי יזיין אתכם

משך קריאה כ- 5 דקות

תקיפה סתם

בשבתות בככר רבין עם דגל שחור, מסכת ‘מושחתים נמאסתם’, בנדנה ורודה, כובע ואימונית ‘לֵך’. לבד.
אחרי הצהריים מנופף בגשר השלום עם תריסר או שניים. ואיריס.
בערבים עולה לבלפור עם מאות, לפעמים יותר.

סוג של רוטינה.
מתבאס על המצב בכללותו, במרכיביו יש עניין.

השבת איריס ואני הגענו אחר הצהריים לגשר. נופפנו בגדה הדרומית של דרך השלום, עם הפנים דרומה לנוסעי איילון צפון. החלטנו לעבור לגדה הצפונית של הכביש כשנוכחנו שנוסעי איילון שנוסעים דרומה, מקופחים, חפים ממנופפים.

בעודי מנופף לתנועה הדלילה יחסית, איריס פנתה לתעבורת השלום שנעה ממזרח מערבה, לתל אביב.

כעבור כמה דקות שמעתי צעקות. זעקות.
השמיעה שלי כבר לא משהו, אז קשה לי לעיתים להבחין במלל. אבל הטון. האינטונציה.

אותה מוזיקה אופיינית, נואשת, מהמבפנים, גרון ניחר, של מצוקה אידיאולוגית, לא בהכרח אישית קיומית, תחושת קיפוח מוטמעת, קורבנוּת, עלבון, ביטוי דרישה שלא תתממש וממילא לא תסופק. ‘זעקת מודרים’; שומע בכנסת, ברדיו – גם אצל כאלה שהסתדרו, ברחוב. תביעה לכבוד להערכה, שלעולם לא יוּרוֶה. הזעקה מעוררת בי את החמלה כלפי נואשוּת מי שחושף עצמו כך, ובה בעת רתיעה ממי שצרחות אלה הן פרומו ווקלי לגבולות ריאליים שאינם למעשים שתיכף עלולים או ממש עתידים לקרות.

זעקות אלה היוו מנשא ווקלי לטקסט שהצלחתי לפענח – ‘יא בת זונה’ – וואלה, כבר שמעתי ת’רפליקה, ושורת לא מוכרת, ‘אני אדחוף לך את הדגל לכוס.’ וזה כבר מעניין, לטקסט כזה טרם נחשפתי.

וזה עוד יותר מעניין כשהטקסט מכוון כלפי בת-זוגי.

ואני, פלוצר [מתיימר לפחות להיות] פרוגרסיב, בנושאים מסויימים אפילו די רדיקל, [במזגן לפחות] גורס שמלל, ככל שיהא, זה כולה אוויר יוצא מפֶּה, אין לו משמעות ריאלית. לא פוצע או פודע. אין לראות בו אלימות. ואף הגדלתי לומר שאם מישהו אומר ‘לך הרוג אחר’, או אפילו ראש אופוזיציה משלהב המון, מסית עקיפין או ישירות, והתוצאה היא רצח ראש ממשלה, האחריות היא תמיד, אך ורק בלעדית על העושה. לא על המדבר. לר מכיר באחריות המשלהב.

וכאן המלל הוא לבת זוגי, על ידי מישהו במושב נוסע לימינה של נהגת, שבגילם היו יכולים להיות ילדיי.
וזה, אני מודה, לא בגאווה, ואת הקוראים לא ‘כפת לי לשקר – את עצמי לא מוכן, לא מותיר אותי אדיש. אני מתקרב אליו, ופועה לכוונו – ‘איך אתה מדבר’, שואל אותו בלי סימן שאלה, כאילו, לאלו מקומות מדרדר. ולא חששתי שהוא ייצא, בטח שלא יפגע בי.

ואז החרון הופנה אלי – ‘יא בנזונה’, והבחור כן יצא מהמכונית, ומגיע אלי, ו’אם לא היית זקן – אני בן 60 נראה 70, מרגיש 80, כן? – אני מזיין אותך, ובמחרוזת קללות חוזרות באותה אינטונציה מוכרת – אני עדיין משוכנע שלא יחתור למגע – הביא לי מכה לראש.

אני מכיר את המצבים האלה אצלי, זו הייתה מכת אלימות לא טפיחת ידידות. ולא באמת חששתי ממנו, ושקלתי אם לתקוף, ומבין שלא, ויודע שאני לא מיומן, ושהוא יותר. ואז  חטף ממני את מוט הדגל, והכה בי במותן, שאני משער שאם לא הייתי עם מעיל זה היה מעבר למורגש ואולי גם כואב.

בת זוגו מהמכונית נסתה לרסן אותו, הוא חזר למכונית, אני עומד לפניה בביטחון שלא ידרסו אותי. הוא הוציא חצי גוף מחוץ למכונית וקרא ‘אל תצלם’, בת זוגו – תואמת דמות של תום יער מארץ נהדרת, יוצאת אלי עם סיגריה, צועקת ‘אל תצלם’, אל תצלם’, נסתה לחטוף לי את הטלפון.

עברה בי המחשבה להכות אותה בפניה, הוא אולי חזק ומיומן ממני, עליה אני בטוח יכול, ואני מבין שאל לי לעשות את זה. היא הכתה אותי בראש. הבחור יצא שנית, כשלא הצליח לקחת את הטלפון – ברור לי שאו שהוא לא באמת אלים או מיומן באלימות או שהיראה מגילי בכל זאת מתנה אותו – חטף לי את הכובע, וכששלושה מהמפגינים מהגדה הדרומית חברו לסיטואציה הפרידו אותו, הגבוה מביניהם לקח ממנו את הכובע והשיבו אלי, כשהבחור קורא את שורת המחץ – ‘ביבי יזיין אותכם‘ (לא, לא נעצרתי על לתקן אותו שאומרים ‘אתכם’).

רואה בקריאה הזו רק שנייה לשורה שמכילה הכי הרבה רבדים שמכיר, בטח ביחד לשלוש הברותיה – ‘רק ביבי‘. בחי התורה בספר אלוהים – לא מכיר שלוש הברות שמכילות כל כך הרבה מהות.

הזוג נכנס למכוניתו והתרחק מערבה. המפגינים בדקו איתי שאני בסדר, איריס הבינה שאני בטוב, ותוך שתי דקות שלושה קטנועים של מגן דוד אדום הגיעו – ‘אני בסדר, תודה’, שחררתי אותם לדרכם, בידיעה, שיש מי שיחשבו שהדבר הנכון לעשות זה דרמה.

אחרי כדקה נוספת הגיעה ניידת עם שני שוטרים חביבים, שארז, רכז נקודת ההפגנה גער בהם שהם ‘כבר שבועיים לא מאיישים את המקום’, לקחו ממני עדות קצרה, הנחו אותי להגיש תלונה בתחנה. תוך כדי העדות הגיע ג’יפ משטרתי נוסף עם שוטר גדל מידות. הוא עויין יותר, איכשהו, יש לי ת’תחושה, איך לומר, שהאיש לא רואה אתי עין בעין את ה’תמורות הדמוקרטיות שחלות בישראל בעשור האחרון.’

עם לכת השוטרים, בעשר דקות הבאות עזרנו לפרק את השלטים שארז בחריצותו תלה, ואשי אסף אותי לבלפור.

תלונה סתם

מבחינתי, כמו שהבהרתי לשוטר שגבה ממני את פרטי התלונה, אם נפגעתי פיזית קשות או קלות – כפי שקרה, אם שברו לי את המכשיר או שלא – כפי שאכן קרה, נחצה קו גבול של חדירה פיזית למרחב שלי, בניגוד לרצוני. להלן אלימות.

אני משער שהתלונה לא תחרוג מחוסר עניין לציבור וזאת לאחר שלפי עדות החוקר, כבר באותו יום השניים, שנושאים שם משפחה זהה, זומנו לחקירה.

‘תקיפה סתם’, כפי שתלונה זו תוייגב, כך אני משער, זה שלא הייתה לזוג התוקפים עילה להפעיל עלי אלימות.

ועם זאת, כאילו במעבר חד – אז זהו שלא – העובדה שמשטרת ירושלים הקיפה את מתחם בלפור באופן לא צמוד, ויעיל, וזמן קצר אחרי חוויית האלימות נאלצנו לנווט סחור סחור סביב המתחם חפצנו, כשוויז לא הציג את המחסומים היא אקט אנטי דמוקרטי,  ממוסד חמור יותר, שכן נועד אפקטיבית למנוע או לפחות להקשות משמעותית משכמותי להגיע להפגנה.

אבולוציה תקשורתית

  • מחשבה: תודעה, חשיבה, ניסוח תפישת עולם.
  • תקשורת: תקשור, שחלוף מלל עם בעל תפישת עולם אחר.
  • אינטאינטרקאציה: צריכת והפצה תקשורתית תפישת עולם וחשיפה לתפישה אחרת.

  • אלימות: הפעלת מגע פיזי, כשאחד מהצדדים לא רוצה אותו, בשל מלל שמבטא תפישת עולם.

ימין. בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.

Share

הערות? אשמח לתגובתך