ביורוקרטיה ספורטיבית

משך קריאה כ־ 3 דקות

מתכנסת הזדהותית לפוליטיקה

לא בחאווה קונספירטיבי, אשכרה בפועל

תזה

אני משער, שאם ייערכו בחירות לבית נבחרים במדינה דמוקרטית,
יוצבו קלפיות באיצטדיוני קבוצות עם קהל אוהד*,
יימצא, שהתוצאות בקלפיות תהיינה בהזחה ימנית מובהקת, ביחס לתוצאות הבחירות הכלליות באותו יישוב.

כלומר, הקהל האוהד את הקבוצה המקומית הוא ימני, קונסרבטיבי, נוטה ללאומנות–לאומנות, חזק יותר, במובהק, מאשר ההתפלגות הכוללת באותה עיר.

ו-כן, ככל שהחצנת האהדה בוטה יותר, כן המחצינים יהיו ממוקמים בימין הקיצוני יותר בספקטרום.

ההתכנסות ההזדהותית היא מיומנות ימין, בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.


* קהל אוהדים של קבוצות באצטדיונים בהם סף הכניסה נמוך, מאפשר כניסה לכל (- לא משחקי NBA או קבוצות-על של כדורגל שמארחות קהל ספוראדי שבא לחוויה חד־פעמית) – ומזדהים במלל, במחוות גוף ובאביזרים נלווים מעודדים את מושא אהדתם.

אני בן 61, נראה 71 מרגיש 81. בחולון, לפרדון הוציא חוץ (– אווטים) הכי רחוק בישראל.

אוהב ת’משחק; פרנץ בקנבאואר, מגי’ק ג’ונסון, סקוטי פיפן, צ’ראלס בארקלי, פרנקו בארזי, זינאדין זידאן, רוברטו קארלוס, ראובן עטר, תיירי הנרי, אריק בנאדו, אנדראה פירלו, קווין דוראנט, קווין דה בריינה, אלי דסה, עושים לי את זה. לא מחמיץ ליגת אלופות.

יודע יותר רכילות ספורטיבית ממה שֶנָאה לי להודות.

מבחינתי one game at a time,
ושואייל – מה השמחה ב’אליפות’? ‘גביע’?

מה זה הביורוקרטיה הזו,
שרצף הצלחות של קבוצה
במערך תחרויות ביורוקרטי שרירותי,
לעיתים בכלל תוך כדי מערך התמודדויות מקביל אחר, ובהצלחה פחותה,
אמורים לייצר למישהו, לי, עוררות רגשית חיובית?
שמחה?

מה האוהדים מבינים שאני לא?
באיזה עומק הבנתי החוליגנים ניחנו?
מה אני מפספס, שישבני יציע, בממוצע נבונים כמוני, אינם?
סיבה להזדהות?
הנאה קמאית?
מאגניבים בעיני עצמם?

הם משוכנעים שסאדיו מאנה, ניקולה יוקיץ’, טב”ח #1 או #2, שאבירם ברוכיאן משחקים עבורם? עבור המנורה?
סופחים שמחה מהתכנסות הזדהותם הרגשית בהצלחת ראמוס, ראקיטיץ’ או לבנדובסקי?

יש שאמרו שהזדהות עם רעיון, קבוצה, משהו מעל פרט הוא אינסטינקט אנושי. אז מה אם אמרו?
שאפילו אנרכיסטים פוליטיים רדיקלים שמחים בהצלחת קבוצותיהם. רדיקלים דיסציפלינריים. דה לה שמאטע.

האם יכול להיות,
שהתכנסות הזדהותית עם קבוצת ספורט, ייחול להצלחתה,
כביטוי למנגנון אנושי,
מאפשר בנייה ותחזוק
חברות, אתוסים של קולקטיב, מדינות, גורל משותף ופטריוטיות שמאפשרת הקצאת ריבוי משאבים שרק מוטיבציה רגשית עוצמתית מעין זו מאפשרת?

השראה לפני, תגמול אחרי – גביע. צלחות אליפות. מדליות. פעם זרי דפנה.
לראות? להרגיש? לא לצריכה? כמו דגל, סמלי מדינה?
מה זה השטויות האלה?

הסופרליג היה ניסיון להקטין במשהו את ההתכנסות לטובת פרקטיקת תגמול.
לא צלח.
יאמרו – עדיין ההתכנסות ההזדהותית מנצחת.
[זמנית, אחימשלי, זמנית. זה היה פרומו.]

האם אלה פרקטיקות סוציולוגיה חברתית?

יישום אינסטינקט התכנסות הזדהותי באמצעות אהדת קבוצה, בקטנה, בכיף,
שמאפשר הקמה ותחזוק מבנים אמורפיים גדולים, מחילי שליטה על המון אנונימיים אחד לשני באמצעות סימבולים מוכרים מעוררי הזדהות התכנסותית?

האם אהדה היא מרכיב באבולוציה חברתית של גידור סוגיות פרט–חברה–ריבון, (להלן ‘פוליטיקה’)?
האם יימון יכולות אהדה עם סממנים קולקטיביים, מאפשת שלטון של פרט אחד מוכר, מדי פעם מתחלף, נישא על המון אנונימיים?

האם  מיומנות זו, מחצינה צורך שיש להאביסו ולהשביעו?
ככל שהשלטון פונה לבעלי תודעה דמוקרטית נמוכה יותר, כן הוא משתמש בסימבולים מתעתעים תודעתית?

וזאת במקום לקדם היבטי מציאות בחתירה לרציונליות, חופש פרט, ליברליות, שיוויון, שגשוג פרטים, ושלום שמאפשר רווחה מצרפית, יותר, למי שמקצים פחות אנרגיה לשימור התכנסות הזדהותית.

Share

הערות? אשמח לתגובתך