יומרות והצעות.
פשטנות והפשטה.
משרד חקירות, קליניקת חפירות, מעבדת הגדרות.
לשכת ניסויים, מרחב הצעות, מתחם בדיקות.
חוות יצירה, סדנאת המצאה, מוסך הרצה.
צמצומים ומצמוצים, צרצורים וריצודים.
תפישות וטיפוסים, תפיסות ופספוסים.
כיף, פכים, ופקפוקים.
תובנות עבשות, טוגנים מיובשים, תופינים יבשים.
טיולים, טיטולים וירטואליים, טלטולים מנטליים,
טלטלות מנטליות, ריטואלים ויראליים, טרטורים טוטאליים.
טרחות מעיקות, תעוקות מרוחות, מריחות עקומות.
קופסאת תכשיטים, כליא ברקות.
פטפוטים, טפטופים ופתפותים,
אחיזות מציאות, אחיזות מצוצות, זחיחויות מצויות.
תחזיות צפויות.
מלים ונמלים, משמימים ומשעממים.
המהומי מהות, מהויות מעומעמות, המהומים מעומעמים,
עמעומים מהומהמים, נהיות ואהממים.
דעות מגבלות. גילויי הודעות גבוליות.
הגדרות, גירודים, גידורים.
הערות על תודעות גבוליות. הארות על גבולות תודעתיים.
הארות על גללים תודעתיים. חארות.
פסיפס מילולי, מוזאיקה תובנתית, קלידוסקופ אסוציאטיבי.
אמיתות לא נכונות, נכונים לא אמיתיים. התעמתויות מוכוונות.
זבזובים קלישאתיים, קלישאות מזובזבות.
בזבוזים כושלים, שיקולים כוזבים.
קושיות, תהיות ומענות, טעויות ותעיות.
געיות והטעיות, ג'עג'ועים מוטעים.
טעויות גלויות, טעויות גועליות, גילויים מוטעים.
השתאויות משועשעות, שעשועים משתאים, השתעלויות ושלשולים.
הכללות מקולקלות, קללות מלוקקות, לכלוכים מקוללים,
כללים קלוקלים, מולקולות לחות.
תכנים שאבד עליהם הכלח, קלחים מעובדים לעוסים.
מינוחים, ניסוחים וניכוסים.
כניסות ויציאות.
תחושת מודרות, קיפוח, כמיהה לשייכות.
אתניות, דת–חילוניות, כלכלה, השכלה, ותק – הם חלוקות משנה, תוצרים,
מובהקות פחותה.
הראה מודר, מקופח, כמה לשייכות,
ראה ימני, קונסרבטיבי.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
כש'דמות נערצת' סרחה, סטתה מתקוותה:
"היה מופת, עד ש…"
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
סליחה, על ש…, הבנה, מפני ש…, התחשבות, לאור ה…, חמלה, בשל…
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10158665584369732&id=795994731
גיל: יש סיפור שזכור לי מגיל צעיר יחסית
על הפגנה שהלכנו אליה יחד בכיכר רבין
גיל: זכרתי שזה קרה קצת לפני שנתניהו הפסיד בבחירות
גיל: ושאמא אמרה לי "שתדע שזאת הפגנה, אז שלא תופתע שאין שם מתקנים מתנפחים"
גיל: לדעתי חיברתי שיר לקראת ההפגנה
גיל: "הפגנה / הפגנה / לא רוצים את ביבי / ראש הממשלה"
גיל: זוכרים אירוע כזה?
איריס: אני זוכרת את זה בתור סיפור, לא ממש את האירוע.
גיל: אז א' – טוב שמישהו מאיתנו זוכר
איריס: אני גם לא זוכרת שלא…
לפני כמה ימים זמזמתי לי בראש את 'הללויה' של ליאונרד כהן. שיר יפה, לא? כן! מאוד מוצלח. לא סתם עבד עליו 5 שנים וכתב לו איזה 60 בתים… שילוב של פשטות ועוצמה שקטה, קולע, מלהיב, מאחד, מגייס. סוג של 'המנון'. שאלתי את עצמי מה עושה את הלחן הזה להמנוני עוצמתי באופיו, מאיפה הקסם הזה? הינה הניחוש-גישוש ה(כמובן)לא מדעי שלי:
להמשיך לקרוא טיירי וידר – הללויה, לאונרד כהן
הרעשת תודעה, משיכה שקטה חזרה;
התנצלות, רווחי־גז, איומי רצח, סיפוח, ברדוגו.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
שלום לנו,
דיקמן, יאיר דיקמן. אזרח. אני אחזור לשמות בהמשך.
אני מבקש להתייחס מעט לאינדיבידואליות,
ליחיד, לפרטים אחרים, לךְ לךָ, אלי.
אני שונא הפגנות.
וכן,
יש לי אי־נוחות, פיזית,
להיות חלק מהפגנת המונים,
מהיותי חלק אנונימי מגוש אחוד,
למחות בחברת עמיתים שאינני מכיר, אנונימיים.
לצעוק יחד, במתואם, מסרים קולקטיביסטים מוכתבים, קצביים.
עוצמת היחד,
הם ביטויים ימניים קונסרבטיבים,
מצמררים. נגטיבית.
בגרפיקה התודעתית שלי אלה סרטי שחור לבן משנות ה-30.
אני מוצא הסבר ונחמה בכך
שאינני חלק מתנועה מאורגנת, אלא ספונטנית,
גם אם בדרכי לפה, גברת חבושת שביס שאלה אותי בטון מתעניין, לא מתריס,
"מי משלם לך?"
ואני שמח שהמחאה לא מאורגנת,
אלא בליל זרמים,
התכווננות ומאמץ של
העיתונאית אורלי בר-לב,
ד"ר שקמה שוורצמן,
סדי בן שטרית,
ישי הדס,
אמיר השכל,
ברק כהן,
ועוד,
למחלקי הצמידים, לכל מי שנוטל חלק,
אלה גורמים לי להתלבט
האם לחוש רגשי אשם
או לחטוף נחיתות
על הפסיביות שלי.
אני מודה להם שהם נאבקים ללא לאות, בנחרצות ובנחישות את מלחמתם,
וגם את זו של כל אחד מהנוכחים. והמזדהים,
ובעיקר את זו שלי.
ישנן מגוון סיבות למחאה;
אצלי, בראש ובראשונה,
זו המחאה שלי נגד הפגיעה בדמוקרטיה, בשלטון החוק.
ראש ממשלה מסתלבט על בוחריו – מצער, זו הדמוקרטיה.
התנהלות נתניהו – לא ביבי, הוא לא חבר שלי – במחשכים, הובילה אותו לאישום בפלילים.
מעשיו הגלויים עלולים, בלשון המעטה,
להיות נגועים בהתגוננותו מהשלכותיהם הפליליות.
הידיעה שהמצב מקובל על כמחצית האלקטורט מחריפה ומסבכת את המצב. מבאסת ברמות קשות.
עד כדי כך מבאסת שאני בא בטענה למאפשרים את המצב יותר מאשר לנתניהו.
אם לא היו מאפשרים לו הוא היה נמוג כערך בויקיפדיה.
מביך אותי עד כמה אני לוקח קשה את העובדה,
שאני קיבלתי, העבירו אלי, מדינה מתקדמת דמוקרטית.
במשמרת שלי, המגמה התהפכה לדמוקרטיה בהליך השחתה,
מ ש ת ח ת ת.
עבורי, לא נתפש ובלתי נסבל.
עמיתיי למחאה, אני פה לא כי זה יעזור, זה לא.
אני מבין, שמי שלא חשו עד כה
שבוצעו מעשים מגונים בדמוקרטיה, מתחת לכיסוי, גם אם בהסכמה של אלקטורט רחב, בהתגנץות ובהתפרץות, לא ישתכנעו בכך כעת.
בוודאי שלא בשל דבריי אלה.
או של אחרים.
יש סיפור – אינני יודע אם נכון, כן יודע שהוא מוכר ושחוק
ש-בעת מלחמת וייטנאם,
מפגין יחיד, בודד, הגיע יום יום בחורף ובקיץ,
לבית הלבן, עם שלט מחאה.
שאלו אותו, "תגיד תגיד, אתה חושב שאם תבוא לפה כל יום זה יעזור?
משהו ישתנה?"
"לא", ענה להם "זה לא יעזור.
אני בא לפה יום יום כדי להזכיר לעצמי,
שקורה פה משהו רע,
אני בא לפה כדי שאני לא אשתנה."
קורה פה משהו שאני, העומד בפניכם, מסרב להיות אדיש לו.
לכן,
כפרט, אני מבקש לייצר אנרגיה מסונכרנת של צבר פרטים.
אני מבקש מכל אחת ואחד מהנמצאים,
ששותפים לתפישה שמשהו רע קורה כאן וכעת,
שכשאסיים לספור 1, 2, 3,
כל אחת ואחד מכם יקראו במלוא הגרון
את שמה את שמו הפרטי.
כך, לרגע של סינכרון, כל אחת ואחד מהנוכחים,
מביאים את עצמם,
כפרץ אנרגטי אישי,
מתואם,
שטוען באנרגיה את השאיפה להסרת הבושה המשותפת הזו,
מכולנו.
מוכנים?
אני סופר עד שלוש, בכל הכוח, לא כדי שיישמע עד קיסריה,
כדי שפרץ האנרגיה הזה, ייתן עוד בוסט אנרגטי, עכשווי, מקומי, בכל עת שנחלש,
קראו את שמכם הפרטי, אחת שתיים שלוש…
תודה ובהצלחה לכולנו,
וכמו שלרגע היינו קולות שונים מסונכרנים אנרגטית, בואו נשאר שונים, מסונכרנים אד הוק, זמנית מקומית, ונתפזר,
ביקורת על מנהיג = שנאת מדינה.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
היכן שקיימת תחושת מודרות,
מקננת כמיהה למנהיג כריזמטי מנצל נחיתות, לטובתו.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
האם יאה לקונסרבטיב מכבד חוק,
להתכנס בצוותא עם לה פמיליה, לתמוך
בראש ממשלה שלושה כתבי אישום?
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
תפישתי את הבנת האחר נחלקת לשניים:
בני גנץ 2020 היה מת להיות כלנתר 1956.
ההוא נכנס כהערת שול להיסטוריה, על אפס נקודה אפס אפס גנץ, כולה חבר למתנגד מוניציפלית עבור תפקיד. להמשיך לקרוא גנץ היה מת להיות כלנתר
פרימת איסורים אמוניים לאומניים, קידום זכויות חופש פרט – אנרכיה = אסון.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
פעם, בחולון, מניח שגם בשאר, היה מושג כזה – 'אכבר גבר', מבוטא "אגבר".
דור לפני – 'אייזן בטון'.
גבר –
מקדם בשפע אנרגטי את סביבתו,
ממעט לספוח, לצרוך, את תשומותיה.
מושג ארכאי, כזה, אולי לא פוליטיקלי קורקט היום, למי שמורא השתייכות לסוציולוגיה מסויימת שורה עליו.
באנגלית יהודונית נקרא 'א מענטש';
מישהו עם חוט שדרה התנהלותי, יושרה, עוצמה, 'תוכו כברו', עצמאות, הטיותיו, התניותיו, רגישיותיו אינם הנושא על הפרק, חא סופחי תשומות סביבה.
לא קשור לאינטליגנציה, אגב.
ולא לעושר כלכלי.
כן לאופי. ערכים. תחזוקם. הנאה מהקצאת משאבים אישיים.
יש אנשים
שהיה להם מודל כזה על אחר.
שאפו להיות כאלה.
הקצו לכך משאבים, או שלא.
להיות 'גבר' או לא, במידה רבה, היה בידם.
זו הכרזה לסביבתי, ובעיקר לעצמי, שיש לי מידע מספיק כדי להבין מצב לאשורו;
שמידע נוסף לא ישנה את תפישתי את המצב.
שקר, סחריר, מניפולציה, פייק, מוצדקים כפרקטיקה לקידום אג'נדה.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
תכלית דיון עם ימני – כינוס לרמת אמוניות לאומניות שלו;
אין בחינה תשתית – אמוניות ולאומנות מוטבעות, בלתי מעורערות.
תכלית שיח: כיוונון אדוק לאומן להתמתן, חלוש רופס להתעצם.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
הצדקת עוול, נחמה בעיוות
באמצעות השוואה לצד שכנגד.
בכל עת, גאוגרפיה, תרבות ושפה.
מאמרה של צפי סער, גברת מג'ונדרת, מגזין תרבות עיתון הארץ 06.07.2020, 'מי אתם, הגברים שמגוננים על יהודה נוריאל", "קראתי לו השטן" נשים מספרות על ההתעללויות מצד העיתונאי יהודה נוריאל' תמר קפלנסקי, גלריה הארץ 26.07.2020, עוסק בשני נושאים עיקריים, חופנים נושאים רחבים:
טיפול נגטיבי במת, מבחינתי – לא מעניין. מת; כבוד למת מת יחד עם מותו.
מעדיף להתמקד בחי. להמשיך לקרוא אלימות רגשית
