"סין מדינה עצובה אלוהים עיצב להם גם עיניים עצובות."
ידידי הנערץ.
אז הוא אמר… ציטוטים שעושים לי את זה.
היכן שאינני מצטט במפורש אחר, זה כמובן – אני.
ניסיון 'אחיזה' מילולית, רפלקציה של אחיזה תודעתית, שלי, מהות, במציאות כפי שאני תופש אותה.
'אחיזה תודעתית' היא הקוזינה המרוככת של 'הגדרה' היא תפישת מילולית של מהות, באופן שמהות זהה תיכלל בהגדרה ומהות שונה תודר, וזאת בחתירה למינימליזם מילולי וליעילות מקסימליסטית.
אני [נתפש] נחרץ באמירה, ואינני בטוח בנכונותה של אף אמירה.
הי עדי,
דיקמן.
זוכר שספרת פעם על מפקד בריטי שדווח משדה הקרב- הודו אם אינני טועה, בקוד שמי שרכש אותה השכלה הבין.
מה זה היה?
ברכות
יאיר,
בימי הזוהר של האימפריה הבריטית השכבות הגבוהות באנגליה שלחו את בניהם למה שהם קראו בשם Public Schools (היינו בתי ספר ציבוריים, אף שמדובר בבתי ספר פרטיים, יקרים ויוקרתיים דוגמת Eaton, Harrow ודומיהם), בהם הנערים למדו בעיקר לימודים קלסיים שהכשירו אותם לקרוא, לכתוב ולדבר לטינית ויוונית, שתי שפות מתות שכבר לפני מאות בשנים חדלו לשמש לכל צורך פרקטי.
בימינו כבר קשה להבין מדוע האצולה הבריטית בחרה להעניק לילדיה השכלה חסרת כל תועלת מעשית אבל עלינו לזכור שמדובר בתקופה בה השמש מעולם לא שקעה על האימפריה הבריטית והממלכה הייתה צריכה להקנות לפיקוד הצבאי, למושלי המחוזות ולפקידות הגבוהה מערכת מושגים אחידה ונורמות משותפות שיאפשרו להם לתקשר ולעבוד אחד עם השני גם ללא שום הכרות מוקדמת. השפות המתות והלימודים הקלאסיים היוו את הפיתרון האידיאלי. הם בידלו את השכבות השולטות מההמונים, אפשרו להם לזהות האחד את השני וסיפקו להם מערכת התייחסות אחידה בעזרתה הם יכלו לשלוט ביעילות על האימפריה הרחבה שהם הקימו.
את התופעה מדגים בצורה הקולעת ביותר הסיפור על הגנרל צ'רלס ג'יימס נאפייר (Napier) שכבש בשנת 1843 את מחוז סינד (Scinde) הנמצא היום בתחומה של פקיסטן.
האגדה מספרת שמייד לאחר הכיבוש הגנרל שלח לאדמירליות בלונדון טלגרמה ובה מילה אחת בלבד – Peccavi אבל מילה זאת הספיקה לשמח את כל הקצינים שנכחו במקום והללו מיהרו לפתוח בקבוק שמפניה ולחגוג את הניצחון הגדול.
בעידן בו כולם נהנו מהשכלה קלסית לא היה צורך ביותר ממילה אחת שהרי בלטינית מובן המילה Peccavi הוא 'אני חטאתי', באנגלית 'I have sinned', שכולם הבינו כמשחק מילים על הביטוי 'I have Scinde' שמובנו הוא כמובן 'מחוז סינד בידי'.
עדי
עדי יקר,
שים לב למייל המשתפך:
עבדתי איתך בין דצמבר 1995 ל- אוגוסט 1998. ברמה האישית, התייחסתי אליך כאחד האנשים, מנהלים, המשמעותיים, שתרמו לתפישותיי (גם בהיפוך, אם נשמור על יושר אינטלקטואלי) ביותר שהיתה לי הזכות לעבוד איתם.
שאלתי,
תגובתך המהירה,
התשובה,
ניסוחה הנפלא,
נותנים לי אישוש לחווייה הזו – ברומנטיות התכנית שאני לוקה בה, מידעים מסוג זה מרגשים אותי.
המון תודה, כיף ותענוג גדול.
בכיתה ז' – די מאוחר – רציתי ללמוד לנגן.
לאחותי היה אקורדיאון. 'שיהיה אקורדיון'.
צוּותתי לאריה רודיך, המורה למוזיקה המיתולוגי.
הצטוויתי להתאמן.
לא יכולתי לשאת את זה.
[למען הסרת ספק: זה לא שהתאמנתי וסבלתי, זה שלא התאמנתי כלל.]
אחרי שבועיים רציתי לפרוש.
"יאירי, תמשיך עוד שבועיים" בקשה אמי ונמקה "שילמנו לחודש."
פורמלית,
מי שלא העביר מידע – לא שיקר,
שכן,
לא נתן מידע שגרם לעיוות בתפישת המציאות אצל אחר.
פורמלית.
גם אבי וגם סבי היוו מוקד לבקשת כספים. הם נתנו, והלוו.
איכשהו נראה לי שאני ממשיך את מורשת זו.
אינני בנק. ועם זאת ניסחתי לעצמי קודקס בתנהלות שבהלוותי כסף אני עושה זאת לאור העקרונות שמפורטים להלן: להמשיך לקרוא דפוסי הלוואה
לא אוהב השקעות דלא ניידי.
בטח לא אצל פרטיים, שהנדל"ן משמעותי במכלול הכלכלי.
מתייחס לזה כקרח בקולה.
זוכר גם שאלגוריה ככל שתהיה צבעונית מתרחקת מהמציאות, המציאות לא משרתת אותה, מתנתק ממנה.
כשאני נשאל לשלומי, אני משיב בדרך כלל
"שלא יהיה יותר טוב."
למענה שתי משמעויות:
המחשב הוא ידידו הטוב והנאמן ביותר של האדם.
כלומר, יכולת החישוב, זכרון, נגישות ותקשורת מעצימים את תשומות המשתמש ואת זמנו. הם רודפים אחרי כישוריו, עומדים לשרתו למימוש יכולותיו ורצונותיו, ומהווים עזרים למיצוי.
ו-לא, אין צורך להאניש אותו. ולא את ההתייחסות אליו. זה אמצעי. ותו לא.