בקצת – מתמלל את עצמי לדעת. בהרחבה: https://dickmann.co.il/main
קטגוריה: אוט ער געזוקט – אז אמר
אז הוא אמר… ציטוטים שעושים לי את זה.
היכן שאינני מצטט במפורש אחר, זה כמובן – אני.
ניסיון 'אחיזה' מילולית, רפלקציה של אחיזה תודעתית, שלי, מהות, במציאות כפי שאני תופש אותה.
'אחיזה תודעתית' היא הקוזינה המרוככת של 'הגדרה' היא תפישת מילולית של מהות, באופן שמהות זהה תיכלל בהגדרה ומהות שונה תודר, וזאת בחתירה למינימליזם מילולי וליעילות מקסימליסטית.
אני [נתפש] נחרץ באמירה, ואינני בטוח בנכונותה של אף אמירה.
בפעם הקודמת שהייתי בבנגקוק תאילנד, 2009, ישבתי בקפה, שכחתי ממנו.
הפעם הגעתי שוב. Lazy Chair: קיטון בפאתי שוק לא חשוב. רוחב, פחות משלושה מטרים. עומק- אין שישה. המרחב כולל קאונטר הכנת קפה, מעבר, קאונטר ישיבה על כסאות בר, שירותים, ומדרגות תלולות למרחב הזהה בגודלו מעל.
הוא ואשתו, אולי חברתו, זוג תאילנדים, אולי לא, חנאנות ממשקפות מהז'אנר שמצפה לראות בפקולטה לחשבונאות או למשפטים, לא בהנהלת קיטון קפה בשוק, מזהים אותי, מקדמים אותי בברכה, ומראים לי שלט באנגלית, שהמקום מאפשר לצ'רג'ר אלקטרוניק דוויסס.
בפעם הקודמת שהייתי, שקעי החשמל היו נעולים, והיו גובים על הטענה, לא-זוכר-כמה.
לראשונה, שישבתי שם, כשיצאתי, תרגלתי את יכולת הפנייה, וייעצתי לו, שיעלה במעט את מחיר הקפה ויציע הטענה חינם.
את הגלישה, browsing, המציא אבי.
הוא היה מרפרף על ספרים, מסמן בעפרון X על מימין לפסקה שמצא אותה כחשובה, שפעם,
בקונספט של משיח יבוא – עתיד שלעולם לא יקרה,
יחזור אליה.
"תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.
אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ,
כי תפסיד את שמחת העתיד לבוא… סגור מעגלים,
סגור דלתות,
סגור תקופות בחיים.
חשוב לתת לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה.
אי אפשר לחיות בהווה תוך כדי געגועים לעבר.
אי אפשר להמשיך לשאול, 'למה'?*להמשיך לקרוא פאולו קואלו
אכן שָמוץ הושמצתי.
אני עד: כל חיווי – מצער, משמח, זועם, בהנאה, באדישות, בכוונה או בלעדיה – הרווחתי ביושר, במו הרושם שהותרתי על המחווים.
בעבר, פירטתי הכפשות עלי לפי מועד ההשמצה.
בהמשך, על פי פרסונת המקור.
בהמשך המשך, בשל ריבויָן, ההשמצות יוצגו אָלֶף (אני חותר ל-אֶלֶף, ואז לרבבה) בית(ית).
אני מצר על כך שאת החיוויים התחלתי לאסוף מאוחר מדיי, לבטח פספסתי והותרתי כמה מצוינים יתומים, שנשכחו.
בעידן הלייקים, אינני סומך על יכולתי לבור את המוץ מהתבן, כלומר בין חיווי חיובי לבין מילים מתוקות חסרות משמעות. עם זאת השמצה, אינסטינקטיבית מרוגזת, לחה, בלתי נשלטת, שנאמרת בצרידות, מתחתיות הסרעפת, היא יהלום תקשורתי אמיתי, אותנטי, יקר ערך.
באקסיומה הבסיסית שעליה מונח מבנה עם שאיפה לרציונליות,
אם ישנה הנחה בסיסית שלא נסמכת על רציונל נתפש, אם ההנחות שמעליה מקיימות קשר רציונלי ביניהן כבר לא רלוונטי, ולא משפיע לאחור על תקפות ההנחה המקדמית.
וכן, הריצוד בין מה שניתן להבנה למה שלא.
יש מי שבחפשו הסבר לתחכום הבריאה, באין היכולת להכיל את מורכבותה מחד, ובמוגבלת של היכולת להhשאר ללא הסבר רציונלי, יראה בה את ההוכחה לקיום האל בשאלה 'בהיעדר בורא איך היה ניתן לברוא את מה שבלתי ניתן להבנה ולתפישה?'
ובתעתוע משלים- במופלא ממך אל תחקור.
ועם זאת, התעתוע העיקרי הוא, שקבלת האמונה במהותה אינה רציונלית, לכן לשוות לה ממד רציונלי הוא תעתוע, שכן ההחלטה לקבלה היא מקדמית, טרום רציונל.
לכן, אמונה שנסמכת על אמונה, שלא מחפשת תעתוע לוגי כדי להוכיח את עצמה, תעתועית, היא רציונלית יותר. וואלה? מה שלא רציונלי ניתן לדרג את מידת אי-רציונליותו?
הפנטזיה המוטורית הראשונה של הייתה טריומף הראלד, פתוחה.
כשאבי, בכיתה א', לימד אותי את יסודות הנהיגה בנותנו לי את הגה הסימקה 1000, 1964, מספר רישוי 230-802, בה שלטתי על ההגה עם יד שמאל מהכיסא הימני. בהמשך, גם את הגז, עם הרגל השמאלי – מבנה המכונית אִפְשר, וכן את החלפת ההילוכים.
בכמה מקרים התבקשתי לנסח, לערוך טקסטים של אחרים.
סע,
