משך קריאה: 11 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
קרטחנה
פסיכו ו-לוגיה
זו העת לציין שטיול כזה הוא לא רק כיף צרוף, מרוכז, אחלה וסבבה.
מכיוון שלבד, הבאלאנסים המייצבים רגשית נסמכים אקסקלוסיבית על מקורות אינטרינזיים. אין את הרפרנסים, המשככים, של סביבה רגשית אוחזת. אי-נוחות באי-וודאות מעצבנת, בזבוזי זמן מתסכלים, חדר מדכא, בהיעדר רפרנסים אחרים מתעצמים, בעוד שהיכולת לשכך אותם נחלשת. אין עזרים טקטיים.
חוזר מלגיטו.
לא מוצא את הכיף, או שכיף מסוג אחר שלא מאתר אותו ככזה.
גשם קלומביאני. חתולים וכלבים אומרים באנגלית. באתי במונית של 10 שקלים, חוזר באוטובוס של פחות מ-3. מתערבב. לא פיצחתי את השיטה; אוטובוס זעיר, נהג שמתמקד בנהיגה הקשה, וצעיר שעולה ויורד, משדל אזרחים לעלות וגובה את תשלום. רק שאין כרטיסים. יכול להיות שזה כמו מונית, כל אחד לעצמו? ברור שהצעיר לא בעל בית, אז איזו בקרה יש עליו?
משום מה, שוליית הנהג מתעקש לא לחייב אותי. אם אמי היתה בחיים היתה אומרת שבכסף הקטן, לעיתים, קבלה הנחות. בגדול שילמה על הכל מחיר מלא או אקסטרא.
האוטבוס רועש. הנוסעים, קייטנים ששהו בחוף, חוזרים בשל הגשם.
נעצרים במחסום משטרתי. חיפוש סמים שגרתי. יהיו עוד רבים כאלה. מתרגל עליהם את ההבעה האדנותית שנקטתי במחסום הכניסה לנתב"ג ב- 4 בבוקר. זה עובד. את כולם ממשמשים, לי מניחים.
והדרת פני זקן – גרסת קרטחנה.
לא ברור לי מה קורה, נראה לי שהנוסעים, בינם לבין עצמם מסתלבטים על השוטרים. השוטרים מצידם, שומרים על ארשת רצינות מזויפת, כאילו – באמא'שכם, אנחנו חייבים לעשות את המוטל עלינו, ולא יאונה לאף אחד רע: לא לנו, לא לכם ולא לסמים שלא נתפוס. אבל ייתכן שאני מפספס, מאבחן על דעת החושים והאבחנות הקהים וכבים.
אחרי החווייה החיפושית, הנוסעים שהיו אקספרסיביים עוד קודם פותחים בשירה וצחוקים, כשברור שהם לא חבורה הומוגנית. קומראדרי. תרבות מקומית.
הנהג נוהג במרץ, מבין שפספסתי את היכן שהייתי צריך לרדת. נוסע עירני מבחין בתכונה שנכנסתי אליה, שלא לומר רטיטה נוירוטית. שואל לאן צריך, ומורה לי להמתין בסבלנות, שאכן השתלמה – נכנסתי מאחור קרוב יותר ליעד.
ואיזה שלוליות; זה לא איילון שצפוי לעלות על גדותיו אחת ליובל, עושה זאת אחת לשנתיים, ואיש לא מתקן, מפני שבפעם הבאה צפוי שיקרה זה עוד חמישים, אז לא כדאי.
הכל משוח בבוץ. אם מצבי החומר הם מוצק, נוזל וגז, הבוץ כמצב קיומי הוא מצב הצבירה הרביעי. חלק מהחיים.
יושב לכתוב על בירה. בעל בית הקפה מתעניין מאיפה. יכול להביא לו את ה'תנחש' המעיק. בדרך כלל משיב את שאימצתי מ-ורון, ועונה "בולגריה" כשהדגש מלרע, ומוסיף "סופיה". הפעם אומר את האמת.
הוא מביע את פליאתו ואומר שפוגש רק ישראלים אחרי צבא, וכן, ופה נותן תיאור ארוך שתמציתו – הם, כלומר אנחנו הישראלים, מבחינתו נמצאים במצב צבירה של 'להקות'. ומוטיב הלהקה יחזור לרוב.
פוגש 'להקות ישראלים' מין מבנה כאוטי של בין שלושה לתריסר, שמתנהלות במין סדר מרתק שלעצמו, שעיקרו הוא שמירה קונצנזוסיאלית.
חזור לאכסניה שמעטים ממכריי, אני מניח, היו מוכנים לשהות בה, בחדר עם המאוורר והמים הפושרים. עוד פחות היו נהנים ממנה. אבל אני אוהב אותה מסיבות לא רלוונטיות לטקסט. טענתי היחידה היא למאוורר התלוי שעוצמתו המינימלית עדיין עושה לי קשרים בגבות, דופק לי ת'פן בנחיריים- חזק מדי.
מאידך, קושר אליו את בגדי המכובסים יומית והוא משמש כמייבש כביסה פצצה.
על מגורים דומים, ידידי הנערץ שלח לי סמס מאספן קולורדו אחרי שנפרדנו בברזיל, שם הזמינה אשתו (לשעבר) סוויטה ב- 1300 יורו ללילה, ובו כתב 'נהניתי יותר בחור ששילמנו $10.'
בקבלה ממתין לג'איר, הפקיד, שעסוק עם מישהי. שומע אותה משחררת עליו משפטים בעברית.
"את מתעקשת?" אני שואל אותה, והיא עונה "הם לא מבינים את הספרדית שלי, אז אולי יעבוד בעברית."
סוגרת איתו. אני מעדכן אותו שמחר אצא לטגנגה.
היא פונה אלי בטבעיות מוזרה לי ומכריזה: "אני רעבה, רוצה לאכול ארוחת ערב?" שואלת.
"כן" נענה "עוד שעה."
כעבור חצי שעה נוקשת על הדלת, פותח "אוה, אני רואה שאתה מוכן, רציתי להציע שאולי נזיז למחר בבוקר, קבעתי עם חברים שמזמן לא ראיתי. אבל אם אתה מוכן אז בוא."
"אין בעיה, לא מתאים, גם בסדר, בכל מקרה אהיה מוכן עוד 10 דקות." אני צריכה להתאפר ולהסתרק. היה לי חשוב לסגור את הנסיעה למחרת בשלב הזה.
המתינה. מציע לנצל את העובדה שהיא אתי ונלך לאכול במקומות שלא נראה שבחורה בגילה ובמעמדה תסתובב בהם לבד.
להיכן שכיוונתי – סגור, הולכים לאחר, בגשם. היא מבינה את הקנאק של המקום.
עושים דיבורציית פתיח – כיוונונציה תקשורתית, לפני שאני לוקח את השיחה, כלומר את השאלות אליי.
בת 21. צוחק איתה, שהעיר שלה לא ידועה בשיגור מטיילים לדרום אמריקה.
אחרי צבא, הוציאה את עצמה על אי התאמה "בהסכמה משותפת". היה לה חשוב לתרום את חלקה, התנדבה לשרות לאומי. בת להורים שאחת מקדימה לשמה 'ד"ר', השני מקדים 'פרופ". גרושים. מדברת ספרדית מהבית. לא קמה לשיעורי ספורט אז אין בגרות. טאטו בגיל 17 שמצטערת עליו.
נאה עם חיוך מאיר. מטיילת כעת לבד. בדרך לפה, נהג הטקסי המקומי ביקש ממנה מין. "זה חלק מהחוויה של הטיול." מספרת על האקס.
עברה, עוברת, עברו תהליך. "תהליך?" אני תמה. כשהמילה תחזור בפעם השלישית שואל אם עברה טיפול פסיכולוגי. נעצרת, שואלת איך ניכר, וממשיכה שהחל מגיל 14. דכאון קליני.
שואל במה אובחנה. משיבה שהפסיכולוגים אמרו שככה וככה, אבל כעת היא יודעת שהיא לא מאוזנת כימית.
אמנם הוריה סמכויות בתחום אך איך היא יודעת להגיד את זה, אני תמה.
"ניסיתי כל סם אפשרי פה. אני יודעת, ש'ירוק', סמים קלים, עושים לי את זה. מאזנים אותי."
"אז את עושה סמים כמעט כל יום?" שואל.
"למה כמעט" היא צוחקת, "כל יום."
"הורייך מודאגים?" שואל. "יש להוריי מה לדאוג."
"מרגישה שאיכזבת?" כשחושבת על כך מניחה שכן. מאוד."
יודעת לאמר שקוקאין עושה לה רע. "אז למה עושה?" "כי אני אוהבת את הטוב שלפני הרע."
מבררת היכן אני בנושא – "לא נוגע."
מבררת למה: "פעם היתה לי אידיאולוגיה. היום כבר לא זוכר למה." צוחקים.
מבינה את מה שאני אומר על רצון לשמור על תודעה נקייה ככל האפשר על תפישת מציאות.
אבל לה זה עושה טוב.
שואל אם הכאיבה לעצמה.
"כן, לא דרמטי. זה לא נורא, זה היה נורמה במקום שגדלתי. אם גם חברה שלי, אז זה מקובל."
"אתה רוצה לחלוק מנות?" מתרשם מהרהיטות.
היא אוכלת מאוד יפה. מתפעלת את הסכין מזלג כרופא שיניים את מקדחותיו. מתענגת על האוכל. אומרת שלא אכלה טוב כל כך מזמן. וכל הזמן בתנועה. רוקדת. מרצדת לי. רוטטת. לא נחה.
מרחיבה על האקס. הכירה פה. נפרדו השבוע. יחד עשו סמים ו"חיבקו את האסלה" שלושה חדשים. היא שבורה שחזר. עברו תהליכים. הוא אהב אותה בדיוק כמו שהיא, על כל שריטותיה. לא ניסה לשנות.
היא מתפלאת על שאני שואל שאלות טריוויאליות עליו והיא אינה יודעת את התשובות. או לא זוכרת. הוא מבוגר ממנה בשנתיים. רוצה לפתוח קאסה משלו. לא תעצור אותו. תלך איתו לאן שירצה. רואה בו פוטנציאל לחיים משותפים.
מתבאסת שבדרכו לארץ עצר, פגש את חברתו הקודמת, והכל. וביניהם זה כל כך טרי.
חביירה מהארץ הזהירה אותה שהיחסים האינטנסיביים מושתתים על סמים, מוציאה לי את המלים מהראש.
"בא לך לעשן?" שואלת. "לא, אבל אצא איתך".
"מי הדומיננט ביחסים." "שיוויון, היא משיבה. "אין מצב" אני דוחה. "בעצם הוא. הוא הדומיננט."
"למה לא חזרת איתו?" "אני לא מבקשת ממנו בלעדיות רומנטית, שכן אני מתכוונת לנסות פה גברים מקומיים. וחוץ מזה, לא מתאים, אם אראה לו שאני אוהבת אותו מאד הוא יאהב אותי פחות." מלמדת אותי פרק באריתמטיקה רומנטית פרה-יסטורית, פארה-רומנטית ברגולצית יחסים.
"הי" אני עוצר אותה "מאיפה הפולניות הזו? את אמורה לחדש אסטרטגיות לא מוכרות, לא לסגת לעצות שנתנו בדור הוריי."
"כן אני יודעת שזה פולני, אבל כך זה עובד." חורצת בנחישות של פרומים.
"אתה חייב להיות בקאסה בנימין בטגנגה. חגגנו שם שלושה שבועות, לא יצאנו."
מציע שאתקשר לאִמָה למסור ד"ש. "אני מדברת איתה יום יום. לא יעשה טוב. אם תדבר איתך היא תבין שאני לבד ותדאג יותר."
היא תמשיך מפה לבד. כן מודעת שיהיו לה נפילות. מאתרת את זה. זה החיים. חושבת שיודעת להתגבר.
השיחה מתארכת, בסיומה לוקח את התשלום אלי. מסרבת בנחרצות. "לא נותנת שיזמינו אותי. כדי שלא אחוש מחוייבות. זה לא המקרה פה בינינו, אבל ככה אני מתנהלת." מעריך את זה.
מניח שלא נתראה יותר. מקווה שלא אקרא עליה. מביע את התפעלותי מכישוריה, את בטחוני ביכולותיה ותקוותי שתמצא את הנתיב שיסב לה שמחה ומוסיף בפטרונות של זקנים שהנבואה ניתנה לנבונים, לכן לא מתנבא, אבל מניח שאפיזודת הלב השבור שנראית כה דרמטית תשכך לאור שאר המאורעות שעוד נכונו לה.
לאחרונה ניסחתי לעצמי ש-
פסימיות היא נבואה שהמנבא אינו רוצה שתתממש.
ההורה שבי מציע שאלווה אותה לאכסניית חבריה.
"הייתי מזמינה אותך לעלות, אבל לא תאהב את מה שתראה." היא מקדימה.
"ו-בוא נקבע לארוחת בוקר, מי שמתעורר ראשון יקרא לשני, אני חדר 6."
נפרדים בלחיצת יד.
פונה ללכת, בעצב.
למחרת מתעורר מוקדם, למִנהלות עזיבה.
ב-9 עובר ליד חדר 6, פתוח לרווחה ור י ק.
טגנגה
שוט הטיול
מוי כיף בטגנגה
בצבוץ בטוטומו
מדג'ין, סאן אנדרס וסיום
