משך קריאה: 2 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
מוקדש* לאופטימיים/ פסימיים**, בעצב***
פוגש אופטימיים.
אלה בגרסת ‘חסרי התקנה’,
מְתָחזקים עצמם רגשית, זו דרכם להתמודד עם מציאות בלתי נסבלת מבחינתם;
חוסר הסכמה איתה, עם מוראותיה, הכמיהה הרגשית לשנותה לאלטרנטיבה רעה פחות, נעימה יותר.
אם ישפשפו מספיק את מעטה האופטימיות הנוצצת חסרת התקנה – מלנכוליות הדכאון תבצבץ.
ככלל, חיוויים כאלה מעציבים ומכמירים.
כפסימיסט
- מס שפתיים, אינני רואה עצמי כפסימיסט – נמנע מתיוג קיווי פתטי – ריאליסט,
- נתפש כפסימיסט אותנטי בכל האמור בתפישה
- שהמציאות נעה מסדר לאי-סדר
- מצעירות לזקנה
- מאופי רך ונתון לשינוי מינורי, למיצוק.
אני מחרב ת’מסיבה, מסרב להתגייס להשתכשכות, לתחזוקה,
לא מוכן לעקם מה שנתפש אצלי כ-מציאות, סבירות, היגיון, רציונליות.
גילויי אופטימיות אינסטינקטיביים, הנסמכים על תקווה נטולת בסיס,
נעימה לי, כמובן, יותר מגילויי ייאוש קורבנות ומסכנות,
ועם זאת על מחלצים ממני נגטיביות אגרסיבית,
שלעיתים אני נבוך ממנה.
* מוקדש – אחאנא”ר שכמוני, אף פעם לא הבנתי את הקונספט ‘מוקדש ל-‘ בספרות, בספורט;
מין מחוות של קונסרבטיבים שמובנות לעמיתיהם נטולי בקרה רציונלית.
שיהיה.
** אופטימיות/ פסימיות – נטייה לייחוס התכנות לבלתי סביר החיובי/ שלילי.
*** בעצב – שכן בהינתן שאופטימיות/ פסימיות הן מאפיין תפישתי מובהק ויציב, היותו הוא ביטוח של הגעה מקוועץ’ אישיותי.
