משך הקריאה: 5 דק', תלוי בכמה שניות יש לך בדקה
זה לא אני זה הם
בין קיץ 1979 לאביב ’81 שירתתי בבסיס מודיעין בהר אביטל. רוני. Elint.
אהבתי, פריחה: פגש לי מכלול כישורים משמעותיים בריבוי ממדים; גירוי אינטלקטואלי, חברתי, תחרותי, ידע, מהירות, מיידיות, טכנולוגיה, זכרון, טיפול מולקולרי, ניהולי, אליטיזם. כלל והתאים גם את השטחיות הטבועה, חוסר יכולת המיקוד וההשקעה האימננטיים.
מוניתי לסגן מפקד צוות. התבקש. היה יופי.נדבך אישיותי משמעותי.
איזה שלושים שנה אחרי, לשמע ‘קולות מהשטח’ – אני לא מת על מפגשי מחזור של ‘בוא נעדכן מה קרה מאז, וכשנמָצֶה נתרפק על בְּדָיותינו איך היה’ – הפקתי מפגש בפארק הירקון. בחושך.
כל אחד סיפר.
בתיכון, כל אחד – הענף היה מעורב בנים בנות. אני הייתי גם בחוליות מעורבות. החוליה הזו הייתה על על טהרת בנים. תנאים לא אפשרו – קינן בקצה הפעמון המקומי שלו. בחוליה התכנסו יחד. גאוס, בְּנה של זונה, חִייב פריסה מחדש. בהמשך החיים כולם טפסו חזרה לקצה הסקאלה, סוציואקונומית; פרופסורים, אקדמאים, יזמים, מדענים, מנהלים, מהנדסים, ראשי משק, ואלה שעשו אקזיטים. מכשרון. פרט לליכודניק, כולם שרועים על הקשת בין אמת לכחל”ב. מעניין, נראה לי שאין עובדי מדינה או שרות ציבורי.
כגזען מדרג על תכונות שאין עליהן שליטה, מכמה אני סוחב הסתייגויות, לכמה ממש רוחש חיבה. עם מעט יש קשר – תְלוי תקשורת, עיסוק, זמינות וגאגרפיה. לא ברצף בר קיימא. עם מי שאני מקיים קשר שממנו נהנה, עושה זאת עצמאית, יזום.
הם מהז’אנר הפרקטו-קונקרטי, מתת הסוגה הקרייריסטית; נחרצות, יציבות, שליטה, חתירה למטרה. ‘עם היד על המעקה’.
אינם מהצד המתבדר חווייתית; ניחנו הן באינטלקט והן בהומור להעריך חוויות, את חשיבותן. מניח שכל אחד מייחס לעצמו ‘חוויתיות’, כקטע ערכי, במובן שמייחסים לעצמם ולאהוביהם הומור. לחו”ל נוסעים בתפקיד, או מאורגן ומסודר, לא ב’יאללה, בוא נראה איך יתפתח.’
עם זאת משער, שלאחר בחינונֶת ברמת עוצמה של אפצ’י בינוני, גם אם כמעט כל אחד יחריג עצמו, ישלול תכונה זו מעמיתיו – תכונה אנושית לא?
הם מדווחים היכן נמצאים במסלול התקדמות, על הישג, ישתפו, ינסחו כהמלצה לא כהתפארות, על צריכת מותרות כיף, כארוחה, חופשה, אופניים, מכונית, יוקרתיים. לא כחווייה. מוברגים היטב לגריד. לפרקטיקה רוטינית. לא עושה להם לקחת עצמם לסביבה זרה, להגיע למקום כאוטי, נטול סטרוקטרה, להתחכך עצמונית. לא סוג ההנאה.
אני, בכל הממדים, ממוקם בקצה הלא נכון של זנב העכבר. מלכתחילה כמי שהתגייס ללא בגרות והם בוגרי ריאלית, וכלה קרייריסטית. פגישתי איתם הייתה חשיפה לסקציה חדשה של סוציו-אקונומיה שלא הכרתי מהצד המסוים שלה.
המפגש היה מעניין. יותר משחששתי.
הביעו רצון לשחזר.
מבין את מכניקת ה’למה’; כהקדמת הביגה לתרנצולת, או להיפך, הם טיפוסים מובחנים; מסתדרים עם, מקננים ב, סוציו-אקונומיה מובחנת בהטיות אישיותיות של דומים להם, שמראש בנדירות, עם רמת חיכוך חברתי נמוכה עם מאנשים שונים מהם, כשהדיסציפלינה התעסוקתית, הקריירה, תובעת תשומות יתר, היכולות החברתיות בדגש על סוציולוגיה מגוונת נמוך יותר, מניח שלחלקם חיי חברה בחסר, או לפחות בערכים שלי.
תלונות על פסקה ארוכה מדיי? הנה בארבע מלים: ‘מקננים בקפסולות חברתיות מובחנות.’
לי – אני (גם) לוקה בפתטיות ‘גם אני חושב שאני מבין גדול ביצירת סיטואציות מצבים חברתיים – הקונספט של יצירת פלטפורמה חברתית מלאכותית לא מתאים; לא עובד. כמו שאינני שש לחיבורים של אנשים שיש לי קשר איתם, שרוצים להכיר לי את מי ש’יהיה לך עניין להכיר’, ובעצם, להם יש עניין. נמנע מתעוקות כאלה – אין common base, לא עובד להשליך את הקשר עם הקיים על המוצע. בעבר היה cosa nostra, של ‘אז’ מסויים, בלתי ניתן לשחזור. אין מוצקות מספקת להשלכה על הווה כלשהו כדי שיצדיק את פיצ’פוץ’ העבר, גם אם נראה לחלקם, שהנה יש מצע אנושי חברתי ראוי. לא עובד.
היו כאלה שרצו להביא בנות זוג. מכיר את זה, להתנאות בפניהן, בםני עצמם, על… ולא מבינים שמעט האותנטיות שנותרה תקָרע על מצע ההתעסקות עם בת הזוג שלא תשתעמם בסיטואציה הזויה, תיאור מאולץ, שמחה מזוייפת, ובעצם יצירת רובד נוסף של היעדר מצע משותף אמיתי, על זה שממילא קיים.
היה אפשר ליצור מפגש בעל ערך אם היה מיוחד לכך שאחד מהאנשים היה מעביר הרצאה בנושא התמחותו. יש שם הן את המקצוענות, הן את יכולת ההצגה, ההכלה.
ייצרו, לא-יודע-באיזו-מתכונת, עוד מפגשים. אני נכחתי בעוד שניים, ובזו מאתמול.
ותובנות חבוטות אלה אינן סיבה מספקת לא לכתוב עד הלום, וממילא לא לקרוא.
הטבעה
כקרוב אצל עצמי, אני שם לב ליחס החיבה שאני סופח. מעבר למגיע.
כחיה חברתית משוכללת, אני שם לב מתי אני מקבל יחס פחות אוהד ממה שאני מצפה, פר מהות הסיטואציה ומרכיביה האנושיים והסביבתיים.
המצב הנשאף הזה, של להיות אהוד חברתית, מועם לי מעט, מפני שזה מעבר ל’מגיע’ לי. החום והחיבה שסופח לא תואם לי את המחוונים.
אני יכול לחשוב ש
מייחסים להתחכמויותיי העביישות שנינות משעשעת,
ולתובנותי החלודות חכמה סטואית בנדירות,
ושלאישיותי הכריזמטית מגנטית היה חיבור רציף לחשמל, והסוללה לא אבדה את האנרגיה במהלך 40 השנה האחרונות.
ועל כך אומר שלפתטיותי אולי אין תקרה, מייחס לה רצפה. לא שם.
אני מייחס את זה למשהו אחר;
הייתי סמכות מקצועית וניהולית של רובם.
בשנה עד שלוש מבוגר מהם.
בקטע נוסטלגי חוזרים בכיף רומנטי ל’אז’ מוטבע.
