הודו

משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

Mumbai – Udaipur

הטמעות בנוף

מזכיר לעצמי את אבי. סימן לזקנה, כפי שאמר Bernard Show, הוא זיהוי בהתנהגותנו את הדמיון להורינו. בטיולים המשפחתיים היה לבוש באופן ייחודי בגרסה המזרח אירופאית בבז' של כובע הבייסבול. אני, כמוהו נטמע בנוף כמגדלור זוהר באפילה; לא לבוש כהודי, בטח לא כמטייל, עם המכנסיים העירוניות, הטי-שירט של ניו יורק, נעלי New Balance שחורות ומעליי כובע בייסבול הונדה אדום שחור, מטונף לגמרי.

עולה לרכבת לAhmadabad. שם אחליף לזו של ראג'סטן ל- Udaipur. לאחר כשעה וחצי של נסיעה נינוחה ומרווחת מתרחשת הצפת נוסעים פנימה. מקומות הישיבה הפנויים נתפסים. כעבור שעה, עולים אנשים בכמות שהמעברים נחסמים. ממתין בתקווה לתחנה הבאה. כמות היורדים זניחה, העולים מבהילה. על מושבים של שלושה נוסעים יושבים ארבעה. בתחנה שלאחריה עומדים בין המושבים חמישה. נחשף למבע פניהם הטראגי של מי שנשאר על הרציף. לדעתי חלק גדול מהאנשים לא משלם, ובשל הצפיפות יחד עם תנועת הקבצנים נמנעת מעברם של הקונדוקטורים. לא מעניין את מי שנמצא לידי מה אני עושה, הם פולשים כל הזמן לטריטוריה ולפרטיות. יש שירותים, כבודם במקומם מונח – לא ניתן להגיע אליהם. מלכודת.

לידי יושב סוכן הפצה של Toshiba שנותן פרשנות אינטליגנטית על תנועת הרכבת, חייו כ-של בורגני אינטליגנט בן 29, הקאסטות, פוליטקה ואספקטים תרבותיים נוספים. מרתק על אף שאני מחשב את קיצי לאחור מהצורך להשתין. רגעים כאלה זה מה שעושה את הטיול למה שהוא. הנסיעה במיוחד עמוסה שכן, שבת, כולם נוסעים הביתה לחגוג את יום העצמאות ההודי. באוטובוס אני צריך להתמודד עם אי-נעימות הבקשה לעצור. ברכבת זו אין דילמה. אין עם מי לדבר, אם לא מתחשבים בעובדה שנהג הקטר כמה קרונות קדימה, ואין לי דיבור איתו. 8 שעות שלא יישכחו. החשש מחוסר היכולת להשתין עם הצורך ותחושת המחנק מצפיפות היתר נתנו לי הרגש של או-טו-טו-קלסטרופוביה שבקושי נשלטת. הנסיעה הראשונה באוטובוס היתה קצרה ונעימה, השנייה ארוכה וסבירה, השלישית סיוט, הפאטרן חוזר על עצמו ברכבת.

ב- Ahmadabad מחליף רכבת. הפעם, בהפרש 30 שקלים נוסע במחלקה הראשונה. החיים נראים סבירים, ארבעה דרגשים בקיטון (- זו המילה לחדר ברכבת?).נסיעת לילה ונחיתה בבוקר ב- Udaipur.

25.1.04

Udaipur

את מי מחזק?

רואה את ההטפות הדתיות. לא נמנע מהתחושה שרואה את חזי, חבר נעורים שהתחרד ונמצא בתהליך התחזקות מתמשך. כשהוא מדבר על הדת, לכאורה, אני הוא המען לדברים, אך את דבריו הוא מכוון למעשה פנימה, לעצמו ולהתחזקותו.

אודייפור נמצאת על גדות אגם מלאכותי יפהפה שמהווה לה את מגדל אייפל לפריז. כל המלונות באודייפור מתאפיינים בשני דברים: במסעדה על גג משקיף לאגם, ובהודעה, ש'היום בשבע וחצי בערב יוקרן הסרט ג'יימס בונד אוקטופוסי'. כל יום, בכל המקומות. משער שמפעמת בכולם התקווה לסרט נוסף שיוסרט בלוקיישן, אולי יהיה מבחר בין שני הסרטים. השאלה היא של מי התקווה, של תיירים או מקומיים. בתוספת הפירוטכניקה והסגנון האופייניים לסדרה, הצפייה בסרט בהודו, במקום עשייתו, טוענת ממד נוסף להומור המאפיין את סרטי בונד.

הנאות הטיול

כשמברר לעצמי, ממה אני נהנה, אין לי ספק שבטיול קיימת תחושת ההישג. עצם קיום הטיול וההתנהלות בו. אולי ההנאה העיקרית. כניסה לקצב פעילות, פעילות שמביאה את המאפיינים האישיותיים, החופש במימוש היכולת לאבחן לבחור ולנהוג באופן שמביא את הרצון שלי לידי ביטוי מול סביבה שהיא רחוקה דיה מהצורך להתחשב בה, ואינה מהווה רוטינה שגרתית מאוסה. יחסי פעולה-תוצאה של התנהלותי מקבלים ממד פשטני וישיר יותר – מה שאני ארגנתי, זה מה שיש.

סוג כזה של טיול אומר התחככות מסיבית בסיסטמה, או העדרה, מה שטיולים מאורגנים או מתוכננים מקטינים.

העיסוק במסע מהווה פלטפורמה לרדיפה אחר תכנים וחוויות, מפגשים אנושיים מורכבים, מרתקים, מעשירים, כאלה vלוקחים למחוזות לא שגרתיים.
נוף? אתרים? היסטוריה? מנוחה? עבורי בעדיפות הולכת ופוחתת עד זניחה.

ברחוב הראשי בעיר העתיקה, מול האכסניה שמשתכן בה ממוקם בית קפה German Bakery שמפנה אותי עם קופון למסעדה שבבעלותם. מי שמגיע למסעדה עם הקופון זוכה למשקה on the house. בצהריים עובר בקפה, שואל איפה המסעדה, וכדי שדעתי לא תשתנה או חס וחלילה תוסח, מוצמד אליי ילד כבן 11. לאחר הליכה של כ- 10 דקות במבוכי הסמטאות, שנראית לי מופרכת לחלוטין, מגיעים למסעדה, שבחיים עם הסבר, מפה ומצפן לא הייתי מגיע אליה לבד. נכנס – המסעדה ריקה. מעיין בתפריט, מודה וחוזר לבית קפה.

אני יושב לכתוב את הפרק הקודם ביומן, כשהמוכר ניגש אליי ושואל אם איכפת לי להשיב לו בכנות, ורק אם לא איכפת לי, הוא מקדים, הוא רוצה לשאול אותי שאלה. "שאל" אני מסכים. "תגיד" הוא אומר "הלכת עד המסעדה וחזרת אלי כדי לאכול, אפשר לדעת למה?".
"כן. אני לא נוהג לאכול במסעדות בהן אני הלקוח היחיד".
"אבל" הוא זונח את סטאטוס המראיין הבלתי תלוי, ועובר לבעל עניין אגרסיבי בחזות מתונה, ובכך חובר למי ששואל שאלות ובעצם מבקש להביע את דעתו "האוכל מצוין, למה לא נתת צ'אנס למסעדה?"
"כשאני הולך לאכול" אני מפרט כמה ממנהגיי הנפסדים "יותר מטיב האוכל חשובה לי חברת הסועדים האחרים והאווירה".
אני סוגר חשבון עם הברווז המארח בימי שישי את הפרלמנט ומציע אוכל מחורבן, וכן קפה ויאלה, היקר מדיי.
"אבל זה בדיוק העניין" מתנצח איתי האיש הנבון ותופס את פוזיציית הילד במודל היחסים הורה-ילד וזורק עליי את האחריות "אני מחלק את הקופון כדי שאנשים יגיעו לשם, כי יש אוכל מצויין, אתה לא נותן לי צ'אנס וזה עולה לי בשתייה חינם".
"שמע" אני מבטיח נחמה "אם תביא לשם אנשים, אני אגיע, גם ללא הקופון."

שוכר אופנוע, 300 רופי ועוד 120 דלק, נוסע 10 ק"מ ל- Monsoon Palace, ארמון מפואר במעבה שמורת טבע על פסגת הר תלול, עם דרך גישה של פיתולי נחש חדים. תחזוקה המקום מסתכמת בניקיון כפייתי, תחזוקה גרועה, נוף מדהים וראות אביכה. הערך בנסיעה הוא בעיקר במעבר בין כפרים מקומיים, ללא כיתוב בשפה הרשמית בהודו – אנגלית.

27.1.04