משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
מהטמה גנדי? איך הוא קשור?
מהטמה גנדי נחשב כמי שהמציא את ההתנגדות הפסיבית. נראה לי שזו לא המצאה, אלא ניסוח. שלו. זה האופי האנושי, מקומי, שהוא הבחין ורתם למטרה משותפת.
עם מי שמדבר על הלחץ הרגשי שמופעל כאן, אני מקבל עצות, שמעדיף לא ליישמן. כנראה ששהייה ממושכת יותר או בקצב אחר היתה מיימנת אותי להתמודד טוב יותר.
"אני מבקש לדעת" אני מכניס את השאלה, שמבחינתי מהותית, "אם לא אתמלל את תחושת הכאב לעצמי, האם עדיין אחוש אותו?" כלומר, באיזו מידה התמלול השפתי או ה'תיוג' בשפתו, הכרחי לתחושות פיזיולוגיות. הוא שמח לשאלה, ואומר ש'כן. כי אם נכנס לתוך הברזל, נראה שהוא מורכב ממולקולות שמורכבות מאטומים, ובעצם ככל שאנחנו מעמיקים, ה'מוצקות' נעלמת, וניוותר עם כאוס וסדר לא רציונלי.'
תפקיד ה- mind הוא ליצור סדר, להמציא אותו, ליצור תחושות שמייצרות נוספות, ובעצם זה פיקציה של מימד אחר, נטול ממשות. הגובה שלי, למשל מטר שבעים ואחת סנטימטרים, ובמיליטרים מדוייק יותר. ככל שנעמיק למדוד, בשלב מסויים המדידה תיעצר. את ה- mind זה מספק לחיים רציונליים והישרדות, ועדיין אין מדידה מוחלטת.
מדברים איזה רבע שעה עשרים דקות, הוא עסוק מאוד בסביבתו, רוצה לחדש את התקשורת ומופרע. אני הולך להשתין. הוא מבטיח לשמור לי על הדברים, וזורק שהוא חווה את האמת המוחלטת. אני חוזר, אחרי שעושה לעצמי סדר איזה תכנים אפשר להוציא מהאיש בפרק הזמן הקצרצר שיש לי איתו, מתמקד בהכי מעניין אותי – חוויית האמת שלו, ואומר לו שיש לי ארבעה דברים אליו:
- מאוד נעים לי לדבר איתו, ומודה לו על כך.
- פונה לכישוריו הפיסיקליים, ושואל, האם בנסיעה ברכבת, בהישמט חפץ האם ייפול אנכית או אלכסונית לכיוון הנסיעה.
- חשוב לי לדעת בעולם הרציונלי, לא להיכן שלקח אותי, מה החשיבות של הרגשות, אבל אם הוא אומר שכל העולם הזה הוא פיקציה מניח שלא תימצא לכך תשובה. ובכל זאת צריך להתמודד עם השאלה איך זה שישנה אוניברסליות ברציונליות שמאפשרת לו להגיע לרכבת, לצפות שתתקדם בקצב מסוים שיביא אותו ליעד במישור, ואין לו חילוקי דעות עם הפיקציה שמתחוללת ב- mind של ההודי או שלי באותו נושא.
- מעדיף להתמקד בבחירה במה שלהנחתי מעניין אותו, ומבקש לשמוע על החוויה שעבר.
אמר שלא היתה חוויה, ומה שחווה לא חשוב, אלא האמת המוחלטת היא האלוהות, זן בודהה וכן הלאה, שכן כל הסוכנים שלהם עושים עוול לרעיונות אלה בכך שמנתקים אותן מהקיום הרציונלי והופכים אותן לבלתי ניתנות לתפישה.
חיי קהילה
איריס והילדים מספרים, שחתולי, הסופר מבית הקפה, שאל אם אני כבר שותק בהודו.
אודי השכן המנהל את עסקי הייעוץ שלו מהקייאק מול המרינה בתל אביב, רוצה לדעת אם, ואיך, ניתן לסדר לו שגם כשהוא יתקשר מהארץ, ומקבל השיחה יקבל חיווי שהשיחה מחו"ל,
ונדב מכביסרץ, שנשאל אם יש בגדים ללקיחה מהכביסה, עונה "הוא דאג לעצמו לפני שנסע להודו".
מכיוון שעולים לקרון, C5, והמשפחה נפרדת ממנו, אני שוב אומר לו שהיה מרתק לדבר איתו, הייתי שמח שניפגש להמשיך לשמוע ממנו, נותן לו נשיקה, מקבל חזרה ונפרד. עולה לרכבת מתמקם, יורד אליו ושואל, "תגיד, איך קוראים לך", "אמיל איסמלון" נענה. את השאלה איך לתחום לי מה הוא המיינד והפיקציה, ומתי לא להתייחס אליה השארתי באוויר – אשמח, מאוד, להיפגש עימו שוב ולקבל תשובה. איזה יופי, האיש הביא לי תכנים שיש לי עניין בעוד מהם. לא מצליח מאז לאתר אותו ואת כתובתו. חבל.
תחושות הבטן, אלה הפיזיולוגיות, שהתעוררו לי בבוקר מחריפות, אני חושש מהתקוממות המעיים. ברכבת התחושות מתעצמות – הזמן, הטלטולים, החום, אני בתחושת drying mode. אין ברירה צריך לתת בישבן. נותן. נשאר בחיים. נזכר שאבא שלי הפתיע אותי בידיעה שברכבת, תכולת השירותים יוצאת ישירות לפסים. כמה מוצק קיום המידע הזה? פיקציה של המיינד, או frame תודעתי? בכל מקרה מרגיש אשם שמעמיד את קיבתי היקרה באתגרים בלתי סבירים. אז נותן פעם שנייה.
רואה ברכבת מישהו שנראה סמכות דתית, עסקן, סוכן, לא ברור, אבל מה שנותן לי את הרושם הוא הלבוש המסורתי שכולל תרבוש קטן גבוה יחסית לרוחבו, עטור ברקמה מוזהבת, חליפה שכוללת חולצת טוניקה המגיעה עד ברכיו, ללא כפתורים מעל סט לבוש תחתון לבן אף הוא, נעליים מחודדות שפיץ המתעקל ומסתלסל כלפי מעלה כבקריקטורות של מהראג'ות. כן, ועל צווארו כרוך צעיף ארוך גדול וכתום. לבוש יפה האיבן אל בולע.
מבחינת איכות הנסיעה זו הטובה בנסיעות. עבורי. מליון שש מאות אלף עובדים בחברה הגדולה ביותר בעולם – חברת הרכבות ההודית. בעיתון נכתב שקצב ההרג ברכבת הוא עשרה אנשים ליום. 250 נהרגו עד ה- 25 לינואר.
