הודו

משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

30.1.04

ניו דלהי העיר

את הבוקר ביום שישי אני מרגיש רבע לטוב מאד, ומקדיש להקלדה מסיבית. ב- 14:00 מצטרף במקום ל’ לטיול ברחבי העיר. במיניבוס. עם פרננדו של’ החליף בתפקידו ומשמש כנהל מניעת הונאה ב- Amdocs. הסיור מיותר. אכן, אין בניו דלהי מה לראות, מתחולל מאבק בין תייר גרמני לבין המדריך בעוד הראשון מושך לכיוון האתר הבא, המדריך מתעקש להביא אותנו למרכז קניות. כשהגרמני מבהיר שמבחינתנו ניתן לוותר על מרכז הקניות המדריך חוזר וחורץ שנגיע לשם, אנחנו צריכים להגיע, זה חלק מהמסלול, חלק מההוראות. ביקרנו במגדל של ניו דלהי, במקדש הבאהיים, השיחה עם פרננדו מרתקת יותר.

אנחנו מובאים למרכז הקניות האקסקלוסיבי. המדריך מבהיר שמהטמה גנדי זיהה את מלאכת היד כענף פרנסה עיקרי הודי. בקומה הראשונה שטיחים קשמיריים. מקבלים הסבר עם הדגמה על מלאכת הטווייה, המורכבות השוני הייחוד. מעניין. מתחילים לפרוס בפנינו שטיחים. They mean business here. המרצה פונה אלי ושואל על שטיח ענק אם הגודל הזה מתאים לי. "יש לך גדול יותר?" אני שואל. פרננדו מתחיל להילחץ. כשאני צריך לתת תשובות לשאלות ההולכות ומתגברות אני מבהיר – "it is beautiful, but I do not have any intention to purchase". הבחור לא מתרגש ומבהיר- "we are here to arose your purchase". בקומה השנייה מותגים מערביים כ- Lacoste Nike, Greg Norman ודומים המיוצרים בהודו במחירים מעט נמוכים מהמערב. אף אחד לא קנה. דבר. חוזרים. המדריך מאוכזב. שקט. מתעשת ומשורר את ההלל לנהג ולו ואת הקשר בין שביעות הרצון שלנו מהם לתשר. לא נעים להודות, אבל מעיק. זו המילה.

שעתיים אחרי, חובר לל’ במלון. ברקע CNN. השדרנים לבושים בעניבה. זה שהלבוש חרג ממסגרתו כפונקציה לא חדש. זה שקוד לבוש ואופנה מהווה אמצעי תקשורת והבהרה שעוזרים לשמור על הסדר החברתי, ההיררכיה – גם עתיק. באילת, בסוף שנות השישים שאלתי את אבא שלי למה הוא שם עניבה. "זה מחמם בחורף" היטעה אותי. בפועל, כלי אופנתי, המאפשר למתהדר בו לתקשר מסר לסביבתו, ולומר, שעם הבד המשתלשל מעל צווארונו – הוא מדבר, חושב, מציג, בשרות ממסד כלשהו, הוא לא יכול לבצע עבודות פיזיות. לפחות לא כעת כעת.

פרננדו נפרד ועולה לטיסה לבנגקוק עם קונקשן לישראל. ל’ מציע ללכת למסעדה הכי יקרה בדלהי. לומד בדלפק הקבלה שבמלון טאג' מאהל ישנה מסעדה סינית. מיותר לי. נכנע. וזו טעות כי – סוג הבילוי הוא מבחינתי מלכודת של 'הנאה מהזכות להוציא הרבה כסף על בילוי' – לא האוכל עשה לי את זה, לא החברה, אובדן האלטרנטיבה של שלש שעות עבודה על המסמך, ההוצאה – $130 לשלושתנו, הרבה מדיי אוכל. למחרת אחזור למסע, עם לילה ברכבת מאגרה לVaranasi. לא מקום לבחון אם קיבתי בשלה לאתגריה החדשים. לא יכול להימלט. ניסיתי.

לוקחים מונית. לאחר משא מתן קצר ותקיף אני מוריד את הנהג שמצוייד בנווט – הודי שיושב לשמאלו ומחריש כל העת – ל- 350 רופי ובהם לוקח אותנו לנסיעה של כמעט חצי שעה ליעד, ממתין עד שנסיים לאכול, ומחזיר אותנו. הזמן – הערך שלו.

עבר כבר יותר מחצי טיול. נהנה מהמכלול ופחות ממרכיביו. חי בשלום עם הזוהמה, הצפיפות קשה, והעול הרגשי מכביד. מזכיר לעצמי את אלה שנהנו רק אחרי שיצאו מהג'ונגלים, והתרפקו על מקום שלא יכלו לסבול אותו, מתגעגעים אליו עם צאתם. ובכל זאת נהנה כאן. עכשיו. תוך כדי. מאוד. אולי הקצב מהיר מדיי, והעובדה שאני לא יושב במקום אחד לא מאפשרת לי ליהנות מהשאנטי. אין לי עניין בהישארות, אלא לנוע, לראות ולחוות עוד מצבים.