הודו

תחנת רכבת אגרה

ב- 19:00 אני בתחנה. ב- 21:00 הרכבת אמורה לצאת. במקום המכושף הזה, ומבקש לא להיתפס ב'מקום' האם העיר, המדינה, או אצלי בראש, שתים עשרה שעות אלה מהרגע שהנחיתו אותי ועד שלוש בבוקר, ביציאה, לזמן קצב מואץ. כאילו שעת שעון מורכבת מ- 20 דקות. ולא שעברתי חוויות נעימות או בעלות עניין בהן מאבדים את תחושת הזמן. להיפך, רציונל הציפייה, עד כמה שרציונלי לצפות לקיצור הזמן, הייתי מצפה שמרכיב הזמן יימתח ולא יתקצר.

בתחנה, התבשרתי שהרכבת של 21:00, תגיע בשלוש וחצי שעות איחור. עשיתי סיבוב בתחנה, לומד את המקום, משחק להם במחשב בחדר האחורי כדי לדעת מה הם יודעים על הגעת הרכבת – לא יותר, והלך לחדר המתנה.*******

לחדר ההמתנה נכנסת מטיילת מחוץ לגיל הטיול הסטנדרטי. פנים טובות. שואל אותה אם היא נוסעת לVaranasi. אומרת שנעה לכיוון ההפוך, מ- Calcutta ל- Rajastan. מתפתחת שיחה מדהימה של שעה. בשביל חוויות כאלה נוסע. לשנינו היו חוויות חזקות, מאיימות במידה רבה, ואפופות קסם. אירית, בגיל שבין 35 ל- 40 לקחה חופש מהחיים חצי שנה מאשת מכירות של נגדי Philips במערב אירופה, שגרה בער שדה בהולנד על גבול גרמניה למתנדבת במנזר של אמא תרזה ב- Calcutta ומלמדת ציור ילדים פגועי נפש וגוף. בעבר התנדבה תקופות ארוכות בסלאמס של ברונקס, ניו יורק. מציירת להנאתה. רוצה אך מבינה שלא תוכל לחיות מזה. מלאך. איכויות של למד וו הצדיקים- חמלה נטולת התחסדות אבל עם ביקורת. עניינית. כנראה הגרסה של שנות האלפיים לנזירות חמלתית נטולת אל. יש לה בין שבוע ל- 10 ימים בהם היא יכולה לטייל, ובחרה במערב הודו. היא מציעה שתחזור קודם כדי להראות לי את העיר המדהימה. נותן לה את כתובת האי-מייל, 'אל תגידי לי את שמך' מבקש, מבחינתי angel, נבחן את חוסן הרצון ביחס למגבלות המימוש. באיחור של חצי שעה הרכבת שלה מגיעה. מלווה אותה לקרון נפרדים בחום ומנופף לה לשלום מהרציף.

המסע מקבל תפנית חיובית. אנושית. הרכבת המאחרת אמורה להגיע בחצות וחצי. לא סופי. לחדר ההמתנה מצטרפת סופי וחברתה מצרפת. סופי מטיילת זה תשע שנים, שלושה חודשים מוכרת בפריס ששה חודשים מטיילת ועוד שלושה קונה סחורה במזרח אסיה. מבחינתי קנתה את חשיבותה באמירתה: It is traveling, it is a way of life, it is not fun. זוג מורים צעירים מהונגריה, אינטליגנטים ונחמדים ביותר, יומיים בהודו, מצטרפים, ומאוחר יותר זוג, גרמניה וניו זילנדי יפהפה. אני, כמובן הכי מבוגר, ושלא 'כמובן' הכי ותיק, שלושה שבועות בהודו. במשך 6 שעות מבלים בכיף, שיחות טובות, דאחקות על הסיסטמה או העדרה, שיתוף בתובנות אינטליגנטיות, ובמשחקי שש בש וקלפים שההונגרים מלמדים, הצרפתיות לומדות, הניו זילנדי לא מבין, הגרמניה בצד, אני מכיר ומפסיד קבוע. מה שלא פוגע, כמובן, בתענוג.

אבחנה בין הנאות

סוקרטס נכנס לבור של אבחנה בין הנאות; אלה האינטלק-טואליות עליונות על הפיזיולוגיות, ניסוח שלי. עם הסתייגות, מוצ'ילרים הם נבונים משכילים, איכותיים וסקרנים. נראה לי, בעייתי ולא מוכח, אלה של דרום אמריקה יותר, שכן מרכיב התנועה בטיול אינטנסיבי ומורכב יותר בדרום אמריקה.

בין אחת וחצי לשתיים וחצי, בתדירות של כל חמש דקות, מתעדכנים לדעת שהרכבת תגיע בשתיים. בשלוש היא אכן מופיעה. הגרמניה, הניו זילנדי ואני בקרון המחלקה הראשונה. כלומר ממוזגת, ו-הפתעה, הפתעה – שמיכות. וסדינים. שינה מצויינת בין שלוש ומשהו לתשע. הניסיון מראה שזה שאנחנו באותה רכבת לאותו יעד לא אומר שנתראה עם מי מהם אי-פעם. מה שאכן קרה במקרה זה.

1.2.04

Varanasi

לוקח עם הניו זילנדי וחברתו מונית למלון שהם ידעו עליו מראש. סביר. אני רוצה העיר העתיקה. לוקח ריקשה, ריפוד לבן. לבן? לבן. מוצא לאחר הליכה ארוכה מדיי עם תרמיל כבד מדי בצפיפות כבדה ומתביית על Vishnu Rest House.

המושג של צפיפות אוכלוסין מקבל כאן מימד נוסף. כביש מסתיים ומותר רק להולכי רגל ואופניים. פקק תנוע. של אנשים. בעיר העתיקה יש סמטאות, שכדי להימנע מחיכוך בפרה שעוברת, צריך להיכנס לאחד מכוכי החנויות. סבלנות, אפאטיות זה המצרך ההכרחי להישרדות.

Time Is Money

הודי לבוש היטב פונה אלי ומברך לשלום ושואל "מה אתה רוצה לקנות?" "תודה" לא רוצה לקנות דבר. "אני רוצה למכור לך משהו" הוא מתוודה "מה אתה רוצה?". "תודה, אינני רוצה דבר". "אתה ישראלי" הוא מאשים. "נכון" אני מודה "ואתה הודי?" אני מאבחן. "לא חכמה" הוא לא מרפה, עוזב אנתרופולוגיה וחוזר לביזנס "מה אני יכול למכור? "אם יש לך, זמן אני קונה" אני מתפלסף. "הזמן שלי מאוד יקר, 5 רופי לדקה." "זה מעורר קנאה, in this case, I would not spend your precious time, on me.

אכן עמנואל, מראות קשים. יורד לGath, ירידת מדרגות לשפת הגנגה. הולך צפונה מהאכסניה לגת הראשי. בחור מבוגר באופן מתון והדרגתי מתחיל להיצמד אלי. מכריז שאיננו רוצה ממני דבר, ובעלי הסירות מבקשים מחירים מופרזים על השכרת סירותיהם, והוא בכלל מעוניין לתרגל את האנגלית שלו. 'מבלגיה', אני משיב על מוצאי האתני. "דובר צרפתית?" בסיסית "משיב". מספר לי שבהמשך שורפים גופות. יפה, נהיה מעניין, אחד משני היעדים העיקריים שלי בטיול. "יש לי חנות למשי" זורחת הכוונה בנסיון חדש, "האם תסכים לבקר בחנות שלי?" "תודה."

מלווה אותי כברת דרך, על הגדה המערבית, שבה מדרגות שיורדים לנהר. נהר של חיים. סירות עוגנות, אנשים רוחצים שם, מסתבנים, זוהמה ענקית, משתינים על המדרגות, מחרבנים, פרות רוכלים, כביסה, אפר, זרי פרחים. מראות קשים. סוף העולם. אולי תחלתו. מראות משמעותיים. תופס בגרון.

מגיעים למתחם השריפה "אסור לצלם" הוא מבשר, אם אתה רוצה אפשר להשקיף מהבית מלמעלה. עולים לחורבה של שלוש קומות, הוספיס, מסתבר, ושם הוא מוסר אותי לצעיר יותר שמסביר לי באופן מתודי ומתורגל היטב את התהליך; למי שנשרף כאן מגיע למנוחה שנשמתו לא תמשיך להתגלגל מגוף לגוף, אלא תצטרף לוישנו. לא שורפים נשים בהיריון, ילדים מתחת לגיל 12, מי שמוכש על ידי נחש, ולא מצורעים. מי שלא עומד בקריטריונים אלה, מושלך כשאבן קשורה אליו לקרקעית הנהר. הגופה מובאת על ידי המשפחה ששרה מנטרה שמשמעותה שהגופה טוהרה. גופה מטוהרת לאחר שנרחצה במים, דבש, חלב curd ולא זוכר מה עוד, הגופה מעוטרת בכיסוי פלסטיק כתום וזהב וכן זרי פרחים, נטבלת בגנגה. הקרוב למת, אב, בן, אח, מסופר בהתאם לקרבתו. במקביל קבוצת אנשים עורמת 250 קילוגרם עץ למוקד בטכניקה וביעילות שמהר מאוד נוצר מבנה של מזבח רבוע, ברוטינה של 24 שעות ביממה. הגופה מונחת על המוקד, אש נלקחת מאש הבוערת תמיד- אומרים שבוערת 7,000 שנה, ומציתים את המוקד. לאחר טבילת הגווייה ועד השלכת אפרה לנהר – בין שעתיים לשלוש שעות. המסביר מבהיר לי, שישנם שני דברים מאוד יקרים, חתונה ולוויה. הדבר היקר מכל הוא העץ— 20 רופי לקילוגרם.

אנומלית הערך

מראות קשים. זה לא העוני. זו העליבות. אין ערך לכלום. למי שחייב מליון יש יותר מלמי שאין כלום.

נמצא במבנה מוזנח ומט לנפול שמשמש כהוספיס של נשים הממתינות למותן. מתקרבת מישהי, והוא מסביר שעלי לתת donation. נותן 10 רופי. היא לא רוצה לקחת. אני מבהיר שאו 10 או לא כלום. המדריך חוזר על דברי, והיא ניאותה לקחת. רואה שאפר של אחת השריפות נאסף בסלים, נשטף לגנגה, ושם מסוננים ממנו התכשיטים של הגווייה, שנאספים על ידי הצוות השורף, untouchables, שהופך להיות רכושם.

המדריך עוזב אותי לכמה דקות, אני מסתכל בעניין רב בהתרחשות—גופות נשרפות זכיתי לראות. מגיע אחר, שמבהיר לי את שנאמר לי קודם – אסור לי לצלם. אחר כך, אומר שהוא בתור האחראי הוא מרשה לי לצלם. תמונה אחת. בתשלום של 200 רופי. "תודה" אני מתבאס ומבאס אותו גם כן. לאחר ניסיונות נוספים הוא מרפה. מגיעה תיירת אחרת. המדריך שלי חוזר על הרצאתו באוזניה. אני יורד.

חוזר למלון אחרי סידורי פארש, ויוצא שוב; על הרציף משיט סירה, אולי בעליה, מצליח לפתות אותי לשוט מול רציף. עולה. לא מוריד לו ממבוקש—50 רופי לשעה שמבקש. נותן לו סיגריות, ובסוף עוד תשר הערכה על כך שנוקב במחיר סביר על ההתחלה במקום 250 ו- 300 מעמיתיו של הבוקר.

שטים מול הגדה המערבית של הנהר. רואה את עורק החיים מסביב לנהר. מתרחצים שותים, מחרבנים ליד, מניח שמשתינים פנימה, אולי לא ומתים – חיים מלאים. במהלך השייט רואה את גוויות עטויות כתום ופרחים נשרפות. המשיט כועס עלי על שאני מצלם. נראה כבן 60. בן 38. המדהים הוא שבבחינת התמונות בבית, רואה שיום קודם אני מצלם אותו מחרבן, ולמחרת אנחנו שטים. הוכחה לקיומו של האל? ישלו סט שיניים קדמיות לצילומי 'לפני', אתגר אורתודנטי. גם הצבע לא משהו, אבל לא חריג. בבוקר, שלא יכולתי לצלם, שכנעתי עצמי שלא רוצה ולא צריך. כעת בצהריים, המטויבציה לשיט היא הצילומים. רציונליזציה. מצלם כאילו תחיית הגופות תלויה, כאשר לא מצלם דרך העינית ולא רואה מה מצלם. אינטואיטיבית בכיוון על עיוור.

חוזר למלון. מתוודע (וואחד מינוח) האוסטרלי. פעם שלישית כאן. מורה אוסטרלי, לבוש כמו החיילים האוסטרליים במלחמת העולם – אפשר לבחור איזה שרוצים, מורה בבית ספר יסודי, בסוף השלושימים, תחילת הארבעים סינגל, מדבר בפה רטוב. מדיי. מחליפים רשמים וחוויות, מעניין. נפרדים, אני לסמטאות הצרות, הוא לגופות הנשרפות.

מחליט לגבות את הצילומים על cd. מבקשים 300. שווה אבל ממשיך לחיפוש אלטרנטיבה זולה יותר. שלט מורה על מעבדה בתוך פסאג', מילה עתיקה שאינה בשימוש לסט חנויות היניצבות לרחוב. רואה פסאדה של מעבדה, חולף אותה להזמנת המבוגר ונכנס לחדר שינה ליחיד צר עם מחשב. מתארח שם הבן הלומד אחזקת מחשב בCalcutta, עוברים את כל תלאות הממשקים, והחלק הקשה, הורדת התמונות לדיסק שלו עבר בשלום. שעה. כעת יש רק לצרוב. רואה ש-1. יש קשיים, 2. לנוכחותי אין משמעות מסייעת, מציע שאגיע לראות מה קורה מאוחר יותר. ושוב מאוחר יותר.

הולך בורנסי. הצפיפות לא תיאמן. אין לה לאן להתנקז. בהגדרה בין 9 בבוקר לאחת אין חשמל. בהמשך היום לסירוגין, על פי העומס. חוזר דרך החנות "אסי מורנסי", חנות ששמעתי עליה ממטייל יומיים קודם. שני הודים צעירים שמדברים עברית של עולה שנמצא 10 שנים בארץ. מעולם לא בקרו. סלנג של מטיילים. בשביל ההסבר ההופעה, הקצאת הזמן, נסיונות השכנוע לרכישת מצעי מיטה ממשי במחירים מגוחכים, פריסת עשרות דוגמאות, רוכש ספק שמיכה ספק צעיף ב- 70 רופי. לא רוכש, מפני שזוכר שמחוץ לקונטקסט המצעים ייראו כמו דירות נציגים סטודנטים ששכרו דירה בעיר. יוצא ונכנס לאינטרנט, מקבל שני מיילים כיפיים מ- angel, היא מתחייבת שניפגש בCalcutta. נחמד.

בבוקר נותן כביסה. אני בקצה, שכן בניו דלהי לא היה לי איך לתת כביסה, אם לא מחשבים את האפשרות של נתינת כביסה במלון חמישה כוכבים עלות של יום שהייה בהודו כששומר על קצב החלפת בגדים רגיל. זה שמקבל את הכביסה מזהיר אותי שאם מזג האוויר לא יאפשר, נב שכעת נראה כאביך, לא יאפשר החזרת הכביסה היום, וייתכן שאף למחרת לא. אם אני חייב לעזוב למחרת, אולי לא כדאי להמר. מחליט להמר. בערב שואל מה קורה, אומרים אולי מחר, שכן עד עתה לא התייבש. כשרואה איך מייבשים, בהצלפות הכבסים על אבן בתוך הגנגס, ופריסה לייבוש על הגדה, ולי היה עדף כלל לא לתת- לפחות החרא שלי. רב הכובסים, הכובס הראשי או מי שאחראי על האופרציה, כועס על אנשי Vishnu Rest House וגוער בהם על שלקחו ממני את הכביסה. ואני מתחיל לחוש את לחלוחית הצרה. "מה עם הכביסה?" אני שואל אותו בערםךב "wet, wet" הוא משיב. "ומחר?" אני שואל בחשש של זרים. "everything dryes in a matter of time" הוא משיב בנימה פילוסופית, בחיזוק תנועת הראש ההודית בה נראה כאילו המצח המצא על ציר, והצוואר נע כמטוטלת, כאילו אומר, 'כובס כובס' אולי יש עלי בתחתונים, אבל אין עליי בעליונים, כל אמירה למה, כל תובנה דלאי. וחכה, עוד לא שמעת כלום.' ואולי היתה זו האינטרפרטציה שלי.

קם בבוקר ליום השלישי והאחרון בPushkar. סידור פארש – בחישה מרוחקת במינויים בפרטנר, כביסה – אולי לא לגמרי נקייה, אולי, בדיעבד בוודאות, כמה פריטים חסרים, עם עוד קצת מאמץ מהשמש היא מתייבשת. כמעט לגמרי. תה של בוקר על גדות הגנגה בחצר האכסניה. אכן סיטואציה מופרכת והזוייה שלא לאמר בלתי אפשרית או חד פעמית.

עובר במעבדה. אתמול סכמנו שאעבור שם ב- 10:30, "perfect time" נאמר לי, המקום סגור. על קונצרטינות. הולך אצל מי שגלשתי אצלו אתמול, שעה, ויש לי דיסק צרוב. מוטרד מהלחץ שיש על מוקד הדאטה.

צהריים, הרכבת צריכה לצאת ב- 18:00. מתכוונן לצאת ב- 16:00 לכיוונה. מתרגש עלי השלשול. נותן, מתרחץ, יודע שזה הפרומו. ההמשך, יבוא. מסתובב בעיר, מבשל את המנה הבאה, שלא מבוששת. חוזר למלון ורואה מוצ'ילר יוצא מהדלת הצדדית בה אני נכנס. מברר לאן, מתעדכן שלרכבת. שואל אותו אם הוא רוצה לנמתין לי עד שמתארגן, והוא הצרפתי, ניאות. נותן, ובנוהל מתרחץ שוב. מחריף. מלווה בחולשה. במקביל, וללא קשר גם שיעול. הצרפתי לא פעינח את המבוך, מושך לכיוונים לא נכונים, הוא מבין שלא נכון, אבל זה הביא אותו, ולא יודע אחרת. נותן לי להוביל, מוציא אותו למרכז ההומה, לוקחים ריקשת אופניים לתחנת רכבת. 200 קילו של זרים ומטענם שצריכים להגיע לרכבת. קשה. אני משלם את 30 הרופי של דמי הנסיעה, ומסרב לחלוק עם הצרפתי שרוצה להיות מורה לצרפתית בסין ונראה לו שגמר עם משםחתו הקורבה, חבריו הרחוקים והמערב באופן כולל. נהג הריקשה שמקבל השראה מהפגנת הנדיבות למול הצרפתי מבקש את השעון קרוע הרצועה שלי כטיפ.

השלשול לא, אך הרכבת מבוששת. כאוס מתון בתחנה. התקבצות של זרים. כל אחד לכיוון אחר. ביו ריכוז הזרים מתיישבת לידי מישהי בסוף שנות ה-20 שמזכירה לי את אורית. הגרסה הבריטית. המראה, מבנה הגוף, הפנים, האינטונציה, הנבונות, העומק, אופן הביטוי, העליצות, הקשב לסביבה אפילו הביטוי הטרום-הנוירוטיות. בעלה המבוגר ממנה בלמעלה מעשור מגיע – דמיון נוסף בטיפוסים, מדבר איתו בכיף. יש לי יחס מיוחד לאורית, היתה נציגה וראש צוות, ספרה לי על הודו באופן שיכולתי לקבל ולאהוב, ואף ציידה אותי ב- Lonely Planet בן ה- 7 שלה.