הודו

משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה

4.2.04

Calcutta

אתמול ב- 19:30, כאקט חישול קיבה, או סתם חוסר מחשבה וכניעה לגירוי, רכשתי אורז מטוגן, מעט ירקות וחריף. מרגיש חום רב, ואי-נוחות, אבל הצלחתי לישון עד 8:30 בבוקר. מתעורר עם חולשה ואי-נוחות מתונה. קצת מעוך. השיעול מתגבר לכדי לחץ בחזה בעת השיעול – ילוווה אוי עד סוף המסע בהודו, וכמה ימים בתאילנד. קיבתי האהובה משתפת פעולה, ומתפקדת באופן מעורר הערכה במצב החירום. כבר 10:15. היינו צריכים להגיע ב- 6:30. אף אחד לא מתרגש.

צפון מזרח. כמו בברזיל שם ה- Nordeste ידוע בעוני והנחשלות, מקבל את הרושם שנע לכיוון נחשלות ועוני.

ב- 12:00 נוחת בכלכתה. בפונה ראיתי צפיפות. במומבי יותר. בניו דלהי חשתי צפיפות מהי. בורנסי חשתי צפיפות מהי. כאן חווה צפיפות. כל האופנועים מקופלי מראות צד, human-dynamics, גשר Howra. נראה כמו משחק הרכבה ממתכת שהיה לי באילת לפני 35 שנה. קונסטרוקציית מתכת של 450 מטר, שנראה שאין פרופורציה בין אורכו לבין היותו הגשר הבלתי נתמך – היה חשש שהטמעת עמודים בנהר תשבש את מהלכו, הכי ארוך בעולם. הוא גם הכי עמוס מבחינת התנועה שעוברת עליו.

התנהלות שמצפה לה – נהגי המוניות להוטים, המשאים והמתנים, המתנות – מלשון לחכות. נוסע יחד עם משפחה מקומית לרחוב Sudder היכן שמתרכזים המוצ'ילרים. לאחר חיפוש מתביית על shit hole טחוב באמת במחיר מופרז של 300 רופי, משכן את המוצ'ילה, נותן כביסה, והולך לחפש אינטרנט, סקרן לראות איך פוגש את Kay. מוצא. מתיישב למחשב, טראח, הפסקת חשמל. בכלכתה אין חשמל סדיר. הולך לאכול, למשרד נסיעות לברר על כרטיס טיסה, הדביל בסוכנות מבקש ממני לראות את הדרכון. מה הוא צריך את הדרכון? עוד לא רוכש. טועה ונותן לו.

חוזר לאינטרנט. רואה הודעה מקיי. היא תחכה לי החל מ- 12:45 בBarista מול Oxford Books. השעה 14:00, מבחינתה נתנה לי מספיק זמן להתארגן הרי הרכבת היתה אמורה להגיע ב- 6:00. חנות הספרים מוכרת ועדיין רבע שעה כשמפלס דרך בין המון אדם במהירות אפשרית לBarista. שואל אם מישהי חיכתה לי, אף אחד לא יודע על מה מדובר. יוצא באכזבה. מהכיוון שהגעתי לא נתקלתי באינטרנט, שואל היכן יש, מצביעים מזרחה. פונה. מתקדם שני רחובות – רואה אותה כמה מטרים מולי פורשת ידיים ברכיים מכופפות בתנוחת 'מי בא לאבא?'. שמחה. מודיע לי שבחזרתה קבלה הודעה מפתיעה מבעל הבית על פינוי דירתה, עובדה שנמצאת באוויר, אבל לא מעכירה את רוחה.

מלווה אותי לסידורי הכרטיסים, בסוכנות רצינית שמים אותי על waiting list לבין שבת לראשון – רחוק לי מדיי, נחרצים בשלילת היכולת לצאת בשישי. מעדיף לצאת בשישי מקסימום שבת. חוזרים למשרד הקודם. מסיבה לא ברורה דווקא הם כן מצליחים לסדר לי כרטיס ליום שבת—העובדה שהם הצליחו היכן שהמשרד הרציני היה כה נחרץ בשלילה נראית לי תמוהה. הלהיטות לא מסיפה אמון. בקשת הדרכון שלא לצורך מוסיפה נופך חובבני. רוכש. בחשש אין לי תחושה טובה לגביהם. תהליך הרכישה מחזק את מימד הפרטאצ' ארוך ומסורבל מדיי.

קיי מלווה אותי לחדר, רואה את המקום המסריח שנמצא בו, מנידה לי בצער, ומסכמים שתעבור לאסוף אותי ב- 7:00 מהאינטרנט. הקיבה מתפרעת. יפה לה, ומותר. הייתי שמח למים חמים להתקלח, אבל לא לעניין. ב- 7:00 היא אוספת אותי, מעבירים ערב נחמד במסעדה סינית ונפרדים בBarista ב-9. עושה אינטרנט והולך לפנק את הקיבה. שילוב של אכילת מזון בלתי סביר עם הרעלת ניקוטין. Lonely Planet מתייחס לעיר כאחת המזוהמות בעולם, יום שם כמוהו כעישון 20 סיגריות, ובתוספת מעט הסיגריות הנחותות שעישנתי – שילוב מנצח.

את היום מתחיל בטעות של מתחילים – מקבל את הבטחת המקום שיחזירו בערב, ונותן את הכביסה. ריסק, לאור העובדה, שאת הקודמת טרם קיבלתי, הציפה והמגבות לא ברשותי. בשמונה וחצי יוצא. עושה סיבוב, אוכל, הולך לחפש מלון אחר. הטחב לא נעים, יותר קל להחליף מלון מאשר את מצעי המיטה המבאסים. מוצא אחד 20 מטר צפונה, שהיה מלא יום קודם. מבקש שיוסיפו סדין—סאגה שתתעצם בהמשך לכמה אינטראקציות עד שבסוף אחד מהם יישבר, ישלוף סדין משקית ניילון, קשה לי להאמין שהסדין חדש לגמרי אבל בסוף אקבל. רצועת השעון שנרכש במומבי, Casio F91 קלסי בפשטותו הדיגיפלסטית יצאה מתושבתה, התיקון בPushkar לא מחזיק ונותן אותו לשען עם משקפיים תחתיות טמפו. מסכמים על מחר ב- 6, 60 רופי.

חוזר לחדר. דפיקות בדלת, מודיעים שיש לי טלפון. בשהותי בהודו אף אחד אף פעם לא ידע את שם המלון ולא כל שכן אם יש ומה מספר הטלפון שם. זה ממשרד הנסיעות. הם שמו לב שאישור משטרת הגבולות נמצא אצלם. הולך לשם, מקבל את המסמך, לא מתאפק ואומר מתוך תסכול ל-יותר נבון שנמצא שם 'אתה מבין למה לא רציתי לתת לכם את הדרכון ביום הקודם?' הוא משיב שעשו מאמצים לאתר והצליחו בכך, הכל בא על מקומו בשלום. 'כן' אני מתעקש, כבר לעצמי ולא לו, גם לקחו את הדרכון, בשום מקום אחר לא השארתי את כתובת המקום שהתאכסנתי, גם את מספר הטלפון, גם נמצא בעת שמתקשרים—אוסף מקרים קטנטנים שמתנקזים למכנה משותף נדיר בהתכנותו.

עושה אינטרנט, מתעדכן שגם הדאטה וגם הבינלאומי נשרפים חזק, דבר שיכול לחוש אותו מהשקט היחסי ששומע מהם טלפונית.

קיי לא מופיעה לסיכום שלנו ב- 11:00, במלון הקודם. עוזב אותו, ורואה מיני התקהלות בה מימינה היא מנהלת שיחה עם בריטי שמטייל על אופניו, ומשמאלה עושה סדר בדוכן רחוב שבו שילמה על האכלת חצי תירסר אמהות על טפן. היא דמות מוכרת בין החלכאים הנדכאים, הנכים והרעבים של כלכתה. הולכים לBarista, ומשם לאטרקציה הארכיטקטונית החשובה של כלכתה – Victorua משהו, הLonely Planet מתאר את המבנה גגרסה הבריטית ל- unhappy Taj Mahal. וואללה. לא מעניין. הולכים. הרבה. עושים קפנדריה ענקת, נוסעים קצת באוטובוס מקומי שהמרחק הקצר בין סרניו, עיצובית, נראה בלתי סביר ביחס לגודלו. שלוש תחנות במטרו—בכל זאת, אם מסוגלים לבנות משהו כזה, לא הכל לגמרי אבוד. אוכלים סינית חריפה מדיי, מתכננים שבערב נלך לסרט Bolywood, אותם סרטי אפוס הודיים עם עלילה רומנטית, משלבת שירים וריקודים, שקסמם באיוולתם.

מגיע לחדר, אין סדין לבקשתי. עובר דרך המלון הקודם – אין כביסה. מוחה. יש השתדלות, אין תוצאה. חוזר למלון שוב מבקש סדין, מתקלח, מרגיש חלש וחום, אין עם מה להתנגב. מתייבש במאוורר והולך לישון.

קיי מגיעה, לא מתאים לי סרט ובכלל לצאת. היא מספרת על חייה האיריים כבת למשפחה עם שמונה ילדים, אשת מכירות של Philips, אחראית על כל מערב אירופה, חיה במזרח הולנד בעיירה על גבול גרמניה, מין תלישות בלתי מפוצחת למגבלות התפישה החברתית שלי. נקישות בדלת, הכביסה. מספר לה, מעט עליי. מתכננים שלמחרת אפנה את המקום לדירתה הזמנית העצומה שקבלה לכמה ימים, לשכור נהג על רכבו לנסוע לשמורת הטבע לחוף ים, מיצר בנגל 130 קילומטר מזרחית לכלכתה. מלווה אותה לרחוב לקחת מונית.

בחזרה, רואה ג'ינג'ית אגרסיבית, משום מה וללא אחריות, נראית לי לסבית, צורחת על ההודים בקבלה. משפטי מפתח חוזרים: What kind of hotel is it? Are you playing with me? Is it hot water or what?. יש לה טיסה והיא מסדרת לעצמה את המיים החמים של למחרת. המלונות נחלקים לשלושה, אלה המפוארים, אלה ללא המים החמים, ואלה שמספקים כף חשמלית גדולה–element שמוטבעת בדלי ומחממת את המים. שני ההודים, לסירוגין מחייכים נבוכים, לפרקים מנידים את ראשם בתנועה האופיינית. אני מניח שהיא ישראלית, וכבוגר שרות לקוחות, רוצה לייעץ לה שתתמקד במה שהם יכולים לעשות ולא בסוגיות פילוסופיות היפותטיות כ'מה הם חושבים זה שרות' ולא לבנות על יכולת ההשתתפות וההכלה שלהם את מצוקתה. אני טועה ושואל אותה אם מדברת עברית. היא פונה אלי בתקיפות "כן, אבל לא צריכה עזרה" וממשיכה לשאוג עליהם. הולך לישון.

צפירה

בהודו צופרים תוך כדי נסיעה, כדי שהנצפר יעצור את תנועת מכוניתו. אני רגיל שצפירה מעודדת את תנועת המכונית העומדת.

קם בבוקר, ויוצא לראות את הג'ינגי'ת כאילו בהמשך ישיר ללילה הקודם, רק עם אנרגיה מחודשת עלפי האנטיפת שמשמש כמנהל המקום. היא שואלת שאלות קונספטואליות, 'האם מלון אמור לתת שירותים בסיסיים של מים חמים, והאם ייתכן שלא'. לדאבונו ולשמחתי—שכן אני עויין את הבנזונה כבר מפרשת הסדין, הוא עונה לה 'לא צריך שמקרים כאלה יקרו, אבל לפעמים זה קורה', מה שגורר מטח תגובה מיידי. אני לוקח את הדברים שלי ומסתלק מהמקום שמאפשר לשני אלה להביא את אופיים המחורבן לביטוי משותף.

בגרות

בחייו של אדם כמה שלבי חניכה. עריכת התגלחת הראשונה אצל הגלב היא אחת מהן. אולי לא החשובה ביותר ואולי בכלל לא חניכה. אני בשל לשבת ולהתגלח עם תער. יושב לטיפול תגלחת ומרגיש כמו אפנדי. האמת סתם כמו זקן. לא זוכר אם בשנות השבעים בחולון הייתי רואה בחולון, אבל בשנות השישים באילת בטוח. את התגלחת הראשונה עשיתי שבועיים קודם במומבי, 40 רופי לפנים וראש כולל עיסוי קרקפת. התפאורה כמו בסיקסטיז באילת. בכפר, הכל עץ, גס אפור טבעי. ראי, דרגש ועליו מסרק, שני תערים, מברשת גילוח, שני זוגות מספריים, קופסאת סכיני גילוח, כמה מקלות ארטיק שמשמשים להורדת הקצף מהיד, שני מיכלי פלטיק למים, וקערת חימר שמכילה את ג'יפת שיער וקצף הנגלחים לפניי ובהמשך קלטה גם את שלי. למעט הידיים שלא כל כך אסתטיות מוכתר כמהנה. יש בזה צירוף של הרגשת אדנות זולה, ונבוכות של מגע גברי אינטימי מדיי.

באבולוציית כורסאות הספרים, רואה את המודלים שהייתי שמח שישמשו לי כורסת הטלוויזיה בסלון המעוצב שלא יהיה לי, רואה דגמים פשוטים ורזים, מן שלדי מתכת, ובכפר את הפרוטוטייפ, גרסת הישבן ממנו יצאה בשורת הכיסאות; צר, מעץ אך מסתובב על צירו. הכל נעשה בשקט. הספר, במיומנות—בעצם זו הפעם השניה שחווה זאת לכן השיפוט שטחי משהו, עושה את עבודתו; מורח, מערבב, מעביר סכין, מנגב אותה עם היד, מקלף את הג'יפה מהיד עם כפיס העץ שנראה כמקל ארטיק, ומעביר לקערת הג'יפה. גם הקהל, מטעמו 14 איש, ספור, ומטעמי הנהג, חוזים ומשגיחים, לא ברור על מה, בשקט. אני חלק ומוכן לתשלום ככלה ביום חופתה. 20 רופי, נותן 30. רחש הערכה עובר בקהל, כמו בפרסומות.

נוסעים בAmbassador 1500, הרכב הנפוץ שמשמש כמונית. לא יודע מה יש שם, ולמה לצפות, לא כל כך אכפת לי, מרגיש חלש מאוד, הפקה שלה. השלמות ומשפטי הסכמה שמעיקים עלי. אולי 48 שעות איתה זה הרבה לי מדיי. השמיים אפורים עד קודרים מאוד, משרה דיכאון. זרזוף מתמשך שנראה כמו גשם שחור אחרי שואה גרעינית. חם ולח. מגיעים לקצה הכביש, 300 מטר מים בנגל. "זהו" אומר הנהג. הולכים ברגל לחוף. עזובה עצובה, שנראית מוזר לאור העובדה שהמקום נחשב כמקום קייט. המלונות המעטים נראים כקסרטיני משטרה מפוייחים ועצובים. אוכלים במזבבה, מסעדה אפופת זבובים. מקבל כף, שכן המקומיים והנהג אוכלים ביד ימין מכופפת כשהם מערבבים במיומנות את הירקות באורז חופנים את התערובת ומעיפים לפה. וחוזר חלילה.

מסע של 12 שעות של תנועה איטית בין עצירות תכופות של תנועה כבדה, בכביש שהוא עורק חיים של 131 קילומטרים בהם לא ברור מתי כלכתה הסתיימה, כאשר היציאה ממנה, בהיעדר כביש ראשי נראית כנעשית בין חצרות בתים, נראה ככפר אחד גדול שלא ברור מתי מתחיל ומתי נגמר אחר. כל כמה מאות מטרים שלט המחזיר על שם היישוב הבא. משני צידי הכביש רצף מבנים, בתי קש, חומר, לבנים, צריפים, סוכות, חושות, חנויות, דוכנים, ערימות פירות או ירקות על הקרקע, שווקים, מחסנים, מוסכים, מסביב לכביש, כאשר בדליל, שכבה של בית אחד משני הצדדים, לעיתים כמה רבדים, כפרים, ערים, אין מצב שאין בית ליד בית, רק העיבוי משתנה. לאורך הכביש נעים מכוניות, אופנועים, אופניים ובעיקר אנשים. כמו נחיל, אין סוף אנשים הולכים באיטיות ובנחישות. חוצים נהרות, נחלים, מעיינות, תעלות. עולים על מעבורת שנעה ימינה לאורך הנהר יותר, כ- 200 מטר, מאשר לרוחבו לגדה שנייה, כ- 100 מטר. מניח שהיה להם סיבה, ולא משלומיאליות, אבל מעניין בכל מקרה. הוויה קלאסית שהעניין לא במטרה או בתכלית אלא במכלול. אפילו לתוגה יש ערך.

בדרך חזרה מחליט לעשות תגלחת. בשליש הדרך. בכניסה לעיר, הנהג רוצה להשלים את משימתו ולהחזיר את קיי לדירתה, אני מתעקש למהר להגיע לשען. בדרך, מתלבט בין ניהול הקטנת הצער על אובדן השעון לבין התקווה שיהיה מוכן. העיר לא פקוקה, סתומה. בשבע ורבע השען שם, ומודיע לי מבעד משקפיו, שחכה לי, ואף עשה עבודה יפה עם השעון. עוד הקפה, קיי רוכשת שמיכה בשבילי, ואליה לדירה. חלק גדול מהדרך היא מספרת לי מלא פרטים על יחסי הגומלין בין כל מיני דמויות במנזר ועל בעל הבית, אבל או בגלל שלא מרגיש טוב, או בשל עומס הפרטים ודלילות העניין לא מנסה לעקוב.

מאתר בה דתיות נעדרת אל. אדיקות. אין את אלמנט הקורבניות אולי בשל תחושת השליחות.

עולים לדירה הענקית, מלא חדרים, ריהוט מיושן ומתפרק, שירותים כפולים, ומים חמים, כלומר הכף החשמלית בדלי. הולכים לאכול סינית, עושה אינטרנט פעם אחרונה בהודו, מנסה לראות על פי הכרטיס והקבלה שלו confirmation לקיום ומועד הטיסה שלי—לא מצליח, מקבל את שאלתה של אורית, האם אני רואה The Light Of The Present. המעניין הוא שהמייל נקרא על ידי כאילו כסיכום של השהייה בהודו לפני צאתי. הולכים לישון, היא במיטה זוגית עם כילה כמו בסרטים, ואני באחת ממיטות הנוער. בחדר הכי פחות מטונף.