משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
8.2.04
עזיבת הודו
מקדים את צלצול השעון המעורר שכיוונתי לחמש, מעדיף לא להעיר את קיי, ולחמוק. היא מופיעה. יורדים ומוצאים נהג מונית. היא אומרת שנסיעה צריכה לעלות 80 רופי. מסמן לה להשאיר לי את העבודה. הראשון מבקש 250. לא מתייחס ועובר לשני, תוך התעלמות משאגות התסכול על הפסקת המשא ומתן ללא אזהרה ואובדן העסקה. השני מבקש 200. 80 אני מציע. קיי לא מתאפקת ומנסה להשתלב במשא ומתן. מהיכרותי איתה היא מתפשרת מוקדם וגבוה מדיי לטעמי. עובר לשלישי. רוצה 300. חוזר לשני, אני אומר 80, הוא אומר 180, אני מתעקש על 80, חוזר לראשון. השני קורא לי ואומר לי לעלות. '80' אני אומר, 'עלה' הוא מורה לי.
הדרך מדהימה. ארוכה, העיר טעונה. בתים נוראיים, הכל כאילו נעשה עד 60 אחוז ונעצר. פרות, נזילות, אנשים בצידי הרחובות מדליקים אש להתחמם. אחד הנתיבים נחסם שכן יש תחרות מרתון. מגיעים לאחר חצי שעה של נסיעה רצופה – שעת בוקר מוקדמת טרום פקקים, לשדה. קיי מעירה משהו, משהו נוסף, שומעת את תשובתי ומניחה לי להתרכז במראות וצריבתם. מגיעים לטרמינל, אני נותן לנהג 100 רופי והערכה על נסיעתו הוא מבקש 180. 'סיכמנו על 80' אני אומר והוא אומר שסיכמנו על 180. אני לוקח את הדברים ויוצא. בלי לשלם תוספת.
חש עדיין את המתח של אי הנוחות מרכישת הכרטיס. הולך לחוות את השיא, האם עולה על המטוס, או שצריך להתמודד עם בעיות. מופתע שמלווים לנוסעים הוצים להיכנס לטרמינל מחויבים ב50 רופי. נפרד מקיי. אנחנו לא מתואמים, היא רגשית מדיי לציפיותיי. ההפתעה השנייה – אפס תקלות. הכרטיס בהכשר בד"ץ. טעיתי ושמתי את הLeaderman בתיק היד ולא במזוודה. שוטרת לוקחת לי אותו, אני השלמתי עם הרעיון שכבר לא אראה אותו יותר, ובתאילנד מקבל אותו חזרה. אפילו שנזכר שיש לי כמה מאות רופי, מאפשרים לי לחזור לאחור להחליף אותו לבאהטים תאילנדים. מקבל את ההוכחה הסופית והחותכת לקיומו של האל, או לפחות בהיותו בהודו, כאשר רואה אותה יוצאת משערי הטרמינל ועד שמחליף את הכסף, היא חוזרת וקוראת לי. אני יותר פנוי רגשית לחיבוקים חזקים וחמים ועדיין מעיק. עולה למעלה חזרה, וכרוז בקולו, ללא הגברה, מזרז את הנוסעים לעלות לטיסה לתאילנד.
כמה שעות לאחר מכן, קורא את המייל מקיי. לא יכול להכיל מייל כזה. עונה מייל אכזר, כאילו קליל ומשדר, תודה על הכל ושלום.
At moments like these I only wish I had my paints with me and the largest canvas that there is, so that I can paint and express the many thoughts, emotions and feelings that are in my heart, head and soul. (I will freeze the moment until I get home and paint for you)… for now some words to express what is going on… Right now it is raining in my heart, and it has been raining all morning…now and then the rain is a little heavier and the raindrops fall from my eyes in tears…My tears are both joyful and sad… Joyful and thankful because I had the opportunity to spend many beautiful moments with someone that is extra-ordinary …. with someone whom you only meet once or twice in ones lifetime. From the moment I meet you in Agra I was drawn to that light and energy that surrounds you…That energy and light is almost blinding…the intense and passionate way you live life…that unquenchable thrust and search for depth, experience and knowledge… your intelligence your frankness/directness, your honesty, compassion, loving/gentleness, passion, humor, your down-to-earth common sense approach to things, your abhorrence of bullshit and your sometimes chaotic ways..and last but not least your Vulnerabilities….all adds up to an extra-ordinary and attractive and very special human being. A lover of life itself. Yair Dickmann you make life more colourful in a very special way. You will have noticed I do not ask many questions…not that I am not interested in how people "tick" I very much love knowing how things sit in peoples heads and hearts, particularly people I am attracted to…but I am an observer rather than a questioner, I let my questions be answered by my intuition and my heart…from there one gets far deeper answers.I am sad because I simply miss you…I miss all of the above things..those intense moments we have shared together, the different sights/sound/smells we enjoyed together, the simple moments shared…. but most of all the familiarity that you get with being with someone you connect with at many many levels (people can live their whole lives with someone and still not have the chemistry, connection and intimacy that we shared over the last days.)… But most of all I am sad because you and I are sort of trains in the night…. we pass each other on the tracks of life…. there is a very intense energy at the point of passing… and then we go in opposite directions..because of different locations, life's circumstances /obligations and commitments etc, with the likelihood never to cross tracks again… that makes me sad because I would love the opportunity to meet you occasionally to talk to share thoughts openly and frankly…to have the joy of sharing a simple coffee with you. But..you know my beliefs.. One is always in the right place and the right time..and if it is or not our destiny then I accept that with grace.This morning I took a taxi back to the city…I went directly to the meditation room at Mother Theresa's to be alone and away from the noise of this crazy city…alone with my thoughts…I prayed for you… I prayed for me…and gave thanks for our wonderful meeting.Must dash….today I need to do some plate juggling to catch up on the many things I have not done over the last days, unpack, clean my apartment, attend the book fair..have dinner with Kristina…Yair…take care of yourself…don't change a thing about who you are…perhaps instead of spinning less plates…spin an extra plate for Yair…so that you take care of yourself, that you stop now and then and smell the roses of life…Remember my dear friend I am only an email away.(God Bless Yahoo…) no matter where in the world..if you ever need anything, if you are ever in crises…let me know and I will send you love and light direct from heart to you…Hope Bangkok is cleaner and that you are feeling better, enjoy the coming weeks with your friends…Until we meet again, either in this life or in our next one(we have met at least once in a previous one…I am certain of that :)Yair I LOVE YOU…Thank you for the pleasure of knowing you…Love and much Light to you…ktcXOXOX (many hugs and kisses)
(ps…the fare from Airport to City (official pre-paid was R180…I felt bad for that old boy this morning…that was my fault…sorry ).
8.2.04
תאילנד
נוחת בתאילנד. אור. סדר. קולות. אופטימיות. נסיעה עם בחור הודי שעובד בחברת מחשבים אירופאית בתאילנד. שליטה מדהימה בתהליכים פוליטיים בעולם. מונה לי את ראשי ממשלת ישראל מבן-גוריון עד שרון. תנועה.כבישי אגרה. מכוניות חדישות. נקיות. ללא קישוטים חיצוניים וללא קימוטים. ריקשות דה-לוקס. מגיע ל- Kaosan Road, היכן שמשתכנים המוצ'ילרים. לא נעים להודות, אבל כאילו שהוציאו לי את הראש מהחרא לאוויר החופשי. משפיע על ה- being שלי. ברור לי שאם הייתי נוחת כאן מישראל, לא הייתי מרגיש כך.
לאחר שלוש שעות בבנגקוק, בהן מתאפס על מלון שבקבלה שלו יש פתק שאומר שלא מקבלים ישראלים כי הם עושים בלאגן, נזק וגונבים. מתוודה ואומר להם שאני ישראלי, הם אומדים את פוטנציאל הנזק שאצור בי, ומחליטים להסתכן ולאשר את השתכנותי. נקי באופן קיצוני. הקירות מכוסים בהוראות Do & Don't. איסורים מכל הכיוונים. נראה כאילו למישהו הציקו כל החיים על אופיו המחורבן, והפך את הפריק קונטרוליות שלו ממעמסה לפרנסה. אין ספק, משמעת ונוקשות, לא מתאים לישראלים. אני ממלא בקפידה רבה אחר ההוראות, כולל חליצת הנעליים ברחוב טרום כניסה, אבל ברור לי שיש סיכוי שאכשל במבחנים הבאים שלהם, ועלי לחפש מקום אחר. שני יוונים ממליצים על מקום שנראה טוב, ולמחרת, ביום ראשון ב-10, אלך לארוב עד 12 כדי למצוא חדר עד מועד הcheckout. ממתין שעה, החיכיון משתלם ולוקח חדר במלון מצויין ביחס למחיר כמובן. נותן כביסה ברחוב, והולך להחליף כסף. עומד בתור באשנב, 9 באהט לשקל. שני מטר לפני את מי רואה? את הג'ינג'ית. משלשום בלילה ואתמול בבוקר. לא מוכן להקלה וההתפשרות של כולם נוזלים לאותו מקום. במקום זאת מוטרד מהמשותף שמנקז אותנו לאותם מחוזות. רואה זוג ישראלים, שפעם, בגואה לפני שלושה שבועות, שמרו לי עשר דקות על המוצ'ילה מתי שהלכתי להשתין. נופלים לזרועות. מחליפים רשמים דומים על הודו. ופתאום שתי בנות שהיו אתי באשראם, בסדנה של Veeresh. ממשיכים את קוד ההתעלמות שיסדנו בחדר. ועוד אחד משם.
הולך לעשות אינטרנט. מייל ממ'. הודו, כך כותב, יצאה לו מכל החורים. 'צא משם' אני מייעץ לו. לדעתי שבוי בתפישה שחייב לעשות אותה. הוא איש של סטרוקטורה ואדמינסטרציה. מבחינתו השגת מידע ופרטים על הסיסטמה זה מה שעושה לו את זה. ה-אין סיסטמה, הכאוס, מחבלים לו בצורך העניין הבסיסי. אין למקום סיכוי במערכת ההנאות שלו. במייל לא כותב לו את זה, אבל כן כותב כשנשב על קפה אפרט לו למה ממליץ לו לצאת.
אמון
רואה את השעונים שלהם. יש לי אמון מלא בזיופים. גם מה שנראה אמיתי מתייחס אליו כמזויף.
י' מודיע, טלפונית, שמגיע. על אף התנגדותו השקטה אך הנחרצת של ק'. חדשות טובות, אני שמח. ב- 23:00 יוצא לפטפונג. נוסע בריקשה, כאשר עד 2:30 שהולך לישון ממתג בין טפטוף לגשם זלעפות. הדוכנים, הגשם, הקולות, התנועה, המאכלים, מזכירים לי את סצינת השוק מ- Blade Runner. תעשיית זיופי השעונים מדהימה. זיופי מותגים. תכשיטים, עור. לא סחורה שאהנה ממנה. לא נכנס למופעי סקס שמייחצנים בפתחי המאורות. בגבור הגשם ממיר את הסיבובים בישיבה בStarbucks. שותה חרא קפה, אוכל מאפין יבש ומקנח במילקשייק חמאה.
מחפש את הריקשה שתיקח אותי חזרה ב70 באהט חזרה. מוצא מישהו שכנראה השאיל את ריקשתו מהסרט אוקטופוסי. ריקשה טורבו. הוא מדהיר את רכבו ולוקח סיבובים, שלמען בריאותי, או לפחות בטחוני, אוחז בחוזקה את דפנות הרכב, ומטה את הגוף בכיוון המנוגד לסיבוב, בתקווה שהאחיזה לא תאבד בחלקלקות הכביש.
שמרן שכמוני מטייל בהודו עם מי שמכיר 43 שנים, ומחליף פרטנרים. בבנגקוק חובר לק’, שאותו מכיר 30 שנה, ובקוסמוי י’, אותו רק 20.
נהנים מתאילנד. מאוד. גנעדן, מסכמים. הם קשובים לצרכים ורצונות, חייכנים ונעימים, ואי אפשר להתעלם מהעובדה, שזול שם, והצריכה איננה מאיימת.
אח של י’, בחתונתו, שיתף בנסיונו באמרו, שכשצריך ייעוץ פיננסי, הולך לרואה החשבון שלו, כשצריך ייעוץ משפטי, הולך לעורך הדין שלו, וכשצריך ייעוץ בריאותי, הוא פונה לרופא שלו. אבל שכהוא צריך פאן הוא פונה לי’.
אני ישן, או בעצם מדבר עם י’ עד שעה לפני ההשכמה לנסיעה לטוקיו, ומבזבז זמן יקר. קמים ב- 5:30, ומתחילים את המסע הקומפקטי של שתי טיסות לטוקיו.
17.2.04
