Tokyo
בנחיתה בטוקיו נחשפים מיידית, לסיסטם. י’ אומר שזו מדינה פוסט תעשייתית פיאודלית, כלומר מה שיש שם זה תחכום והקפדה של הסדר, עם חריצות תרבות וכבוד. הכל מסודר באופן כזה, שנראה שכל אינטראקציה עם מישהו זה פרט ממכלול תהליכים שמוביל לשלב הבא, ונותן השרות יבצע חרקירי אם חלקו בתהליך יהיה פחות ממושלם.
המוניות מצוחצחות ומאובזרות מצד אחד במערכות ניווט לווייניות, ומצד שני בכיסוי ראש במושבים עשוי תחרה לבנה ונהג עטוי כפפות לבנות, וכל זאת בניקיון בוטה ונחרץ. אין אפשרות לצאת מצד ימין, ולא צריך לפתוח או לסגור את הדלת השמאלית, שכן הנהג שולט על פתיחתה עם מנגנון התואם את שירות קו 4 ו- 5, רק במנגנון אלקטרוני מובנה ובלתי נראה, ולא ידני מוסף ומפוייח.
היחס בין התשר לרמת השרות
האם התשר משפיע על השרות? אם כך למה נותנים אותו לאחר קבלת השרות? האם כדי לייצר ציפייה אצל נותן השרות שאם התאמצותו להשביע רצון תשא פרי ותמורה גבוהה יותר מהמחיר הנקוב והמוסכם? מעניין שביפן, עולם של שרות מצויין, אין דינמיקה של מתן תשר.
שעה וקצת אנחנו ממתינים לי’ בנריטה, שדה התעופה העצום של טוקיו, כאשר להגיע לי’ אנחנו צריכים להתקדם המון בתנועת המטוס על הקרקע, ללכת מעט ברגל, לנסוע בסבווי ובאוטובוס כדי להגיע לטרמינל של י’. אי אפשר לראות על ההתחלה, את הכבוד שהם נותנים לספייס של האחר, הניקיון הבלתי מתפשר, הסדר המדהים שלא מאפשר לסטות ולטעות ממנו – לא, צריך לדבר עם נהג האוטובוס, הוא גם לא יודע אנגלית, ואי אפשר לטעות. גם אי אפשר לטעות ולא לראות את היוקר המאיים – 100¥ ל- $, שתי כוסות קפה דלוח למדו אותנו שיעור ביוקר. פוגשים את י’ כמתוכנן ביציאה, והוא מוביל אותנו ל- Ana Hotel, 375$ ללילה של לובי מדהים רווי גרפיקה מרהיבה, מה שלא מפריע לי' להיכנס עם סיגריה דלוקה – ןלהינזף על ידי אחד העובדים, וחדר מיניאטורי מאובזר ויעיל כצוללת גרעינית, כולל שני זוגות פנטלופקעס, מנורות לילה מדהימות, ומתקן אסלה לשטיפת הישבן מצויד במתקן בקרת זרם עוצמה ושליטה בכיוון ובתוצר שנראה כמו תא נהג של משאית. לאחר שלושה ימי שימוש אין לי ספק שעם שדואג בצורה כה רצינית להיגיינת חלחולתו, יודע דבר או שניים על המנעות , שליטה, עיצוב, וזה מסתדר לי עם ה- passive aggressive האנאלי של מי שבא איתם במגע. לי, אבל, לא ברור למה אני בין אלה שרכשו מיקרו-וויב לפני שרכשו את הבידה האלקטרוני. יש לתקן את הטעות, ורצוי יציאה אחת קודם.
מכיוון שאת הלילה הקודם חירבנו, וי’ קשוב לרצונותיו, וקנאי לצרכיו, טורפים את מגוון הבוטנים של המיני בר, הולכים לישון, ובחצות יוצאים. מרחק הליכה מרופונגי. רובע הזרים והבילויים היפני. נכנסים למסעדת סושי זולה – 75$. עולם אחר. ממשיכים בהנחיית י’ ל- One Eye Jack, שם הבחור מכיר דמויות מפתח משהיות קודמות, לא מוכן לשלם על דמי כניסה או שימוש בספת ישיבה, ואחרי מהומת זוטא מתיישבים באולם הימני, שבניגוד לשמאלי שם יש Pole Dance ו- Lap Dance, בימני יש מארחות. הוא מבקש את הישראליות.
אינה, רוסיה יפהפייה רוסיה צחקנית, מדיי, ולא אומרת כלום בעל ערך בשלושת ימי ההיכרות איתה, שרון היפהפייה והאיכותית מקיבוץ אלונים עד גיל 12, ומאז בקנדה – 15 שנה מתיישבות ומסבירות את הביזנס: הם משדלות. לשתייה. תפקידן להשאיר את הגברים, זרים ובעיקר יפנים, High and Dry, ולמעשה High and Wet, כלומר, לדבר לצחקק להעביר עניין משותף בכיף, אבל גם לא לאפשר מגע וגם שהלקוח והן יישתו כל הזמן, שכן לאחר תשלום הכניסה והתשלום על הישיבה על הספה בתשלום, הביזנס הוא ניקוז משקאות אלכוהוליים. והשיטה היא המענייננת: יש להן מגשון עם קופונים, הן מציעות משקה למתארח ולעצמן, והמלצרים מדברים רק איתן והן עושות את החיוב. תהליך חלק ללא עיקולים, ואין לאן להימלט ממנו. שרון מסבירה שבמשקאות גדולים, האלכוהול מוחלש מעט, ועדיין הן צריכות להערות לעצמן בין 20 ל- 25 משקאות בערב. שישה ימים בשבוע. ואם מישהו רוצה לשתות מים, אין בעיה, רק שיחיוייב יותר מאשר אלכוהול, שכן מים לא מעודדים את צריכת האלכוהול, וצריך להגן על קצב החיוב.
י' שולח את שרון לרכוש באיצ'יבן וחצי, 15000¥ קוק. כמו יוסי בכינור, משה בחצוצרה ופייסי בתוף י' בשולחן, שרון בשירותים, ובהמשך גם אינה וגם טל ב- Sports Bar. למחרת במלון, כשאבקת קוק מתפזרת במכנסיים, י' רוטן, שככה נופלים, כי יכול לעבור באיזה שדה תעופה, להיעצר, והנה נתפס ברון סמים, שכן לא ברור ולאחרים אין את האמון למקור הכסף ולרמת החיים שהוא מנהל.
בשלוש בערך אחרי דיבורים, על רמת החיים, על יחסיה עם הלקוחות, ושעל אף הפיתויים ההצעות שקשה לסרב להן היא לא תעשה את זה עם לקוח* 1200 דולר לחדרון בגודל המיטה כירה ושירותים שם מקור המים לאסלה הוא הכיור, החבר והיחסים עימו, סדר היום, כולל ששה ימי עבודה וכל יום חדר כושר כדי לשמור על הפיגורה ונזקי הכבד מאלכוהול מוגבר, עיסוק ההורים, האחיות, המשפחה, החלומות שלכבר לא יתגשמו, בסה"כ אולי לא היה מעיק, אבל מיותר, אנחנו משתדרגים ל- Sports Bar הסמוך, שם אנחנו חולפים במבוא של מסכי הטלוויזיה המקרינים משחקי כדורגל ושולחנות הביליארד, ופונים לחדר ה- vip, כשבדרך אוספים את טל ורונה שיש להן לקוחות וככה מצטרפות אלינו. שם ישנם מסכי קריוקי, קנדי חנאנה עם כישרון מפליא בסלסולים שרון נותנת פייט שלא מבייש, והיפני של רונה גם הוא בעניינים. בקבוקי השמפניה – מתמקדים ב- 15000¥, הכי זול, לבקבוק, נשתים כמיים, וגם הסלטים וכנפי העוף המטוגנים, והתותים לא נפקדים. אין מה להגיד – נחמד, צחוקים, קטעים, ב- 5:45 נזרקים, אפילו שי' מבקש עוד שיר אחרון, ואחרון אחרון, ועוברים למועדון ריקודים.
אור. וקריר בחוץ. בדרך, אני אומר לשרון שלפני שניפרד רוצה להגיד לה משהו. משכנעת אותי להגיד לה תוך כדי ההליכה, אני תופס את פוזיציית הדוד נחום, פותח שהיא איכותית בערך מוחלט, ובוודאי שיחסית לעמיתיה, הישראליות ואלה שלא, אומר לה שעל אף שהיא חושבת שהיא מכירה בערכה, ותובעת את התמורה הנאותה, הרי הן מערכת היחסים עם החבר שלה והן העבודה אותה עושה כעת, מחריפים את בעיית תפישת הערך העצמי שלה, לדעתי היא כבר בשלב הנזק, ועדיין לא מאוחר להקטין אותו מפרישה מיידית. היא מתרגשת, דומעת, מעט, משלימה את המשפטים באופן שברור לחלוטין שהיא יודעת מודעת ומסכימה, ולשנינו ברור, שהיא לא תקדים את יציאתה. מסכמים שחודשיים מעכשיו היא תשאל את עצמה איך היא מרגישה ותשלח לי במייל את מה שענתה לעצמה. אז זהו, שהיא כנראה נאמנה לתפישתה את מקצועיותה והתנהלותה – לא השיבה לשלושה מיילים ששלחתי. הכתובת מרובת אותיות ועם הגיון פנימי – כלומר לא טעות, ולא התקבל חיווי של כתובת לא לגיטימית – החליטה לא לעבור על ההגבלה של יחסים תחומי מקום וזמןו. ואני, המנסח של מגבלות אלה, טעיתי לחשוב שיש לה עניין?
במועדון, המלצר, המערבי, שרגע קודם אילץ אותי להזמין שתייה קלה, מנסה להדוף מישהי, מערבית אף היא, שעוטפת אותו, מקלף ממנה, כאקט של דחייה, את חולצתה וחזייתה, ומשאיר אותה בתחתוניה, כשלא ברור לי מה היא מסוממת או שתוייה, ומבחינתה, המעשה נגמר לא טוב בעובדה שהסתיים שם, והמלצר נחלץ.
ב- 7:00 י', ק', רונה, טל ואני יוצאים משם. בחוץ אור מלא. אינה ושרון פרשו מתישהו קודם. הבנות מציינות, שאיזה כיף לפגוש ישראלים נחמדים ושאינם סוחרי סמים, ואין לי מושג אם הן מתכוונות לכך או שזה חלק מהעבודה. בכל מקרה הן מציעות שניפגש בצהריים לטיול משותף ברובע גינזה נותנות את מספר הטלפון בדירה, אנחנו ממלמלים דברים לא מחייבים ועומדים להיפרד. רונה מפשפשת בארנקה, אומרת שיש, אחר כך שאין, י' מוציא 1000¥. בכל זאת המשך התנהלות של מי שמוכוונת להוציא מהלקוח תקציב לאלכוהול לרווחת בעלי המועדון, כעת תחלץ תקציב מונית.
בסיכום הערב, למעשה בכל אחד משלושת הימים י' הוציא משהו כמו 2000$.
בדרך למלון, אני נכנס לדיון עם י' מה התמורה שמקבלים מסוג כזה של בילוי. בנבונותו הוא מפיל אותי ושואל מה אני חושב. אני מפריד בין היפנים שמקבלים תחושת ערך עצמי לבין מי האחרים שמכיוון שלא מקבלים מין, מה הם כן? י' מבטל אותי, טוען שאינני מבין דבר, מברר איתי אם נהניתי – וכן, השגה מה השגה, היה נחמד וכיף.
18.2.04
