הודו

Pune, Osho Ashram

כדאי לצפות ב- Wild Wild Country.

האקדמיה, קומפלקס, מקדש של אושו ,יפהפה, מעודן, מאופק בעיצובו. כולם בגלימות בורדו. אי אפשר לטעות בסכמה הבסיסית: האידאולוגיה התכנית היא מזרחית מותאמת למערב, המכניקה העסקית אמריקאית והפרקטיקה הניהולית והמשמעתית גרמנית. שתי האחרונות הן בקצה שלהן, בלא להשתמש בביטויים שמכניסים מימד צבע וקיצוניות למהותן.

הניקיון והסדר מעוררים את הערצתי. המקום מזכיר לי סדרת טלוויזיה 'האסיר' המפחידה מסוף שנות ה-60', נדמה לי עם פטריק מקגוהן שנמצא במחנה ומנסים לשחק לו בתודעה. האסוציאציה, אם ניתן להסבירה, היא לא בגלל הפחד והמשחק בתודעה, אלא בשל הסדר וחוקי המחנה.

קבוצת החדשים של אותו יום מתכנסת בתשע בבוקר. כשלושים איש, מגוון מרתק של לאומים. כחמישה ישראלים בקבוצה. מתעלמים האחד מהשני. מנעד הגילאים עשרימים עד שבעימים. המאסה העיקרית שלושים-ארבעימים. נערך סיור מקיף וממצה על המתקנים על ידי שלושה מדריכים לבושים כמונו – גרמניה, אנגלי והודי על תקן כוח מסייע.

המדריכים מזהירים אותנו לשתות באופן היגייני, שבמילוי הכוס או הבקבוק לא יהיה מגע עם הברז. המונח 'זיהום' – contamination חוזר על עצמו. על אף החיוב והיוקר היחסי, הדבר הכי יקר כאן הוא אובדן הזמן ובעקבות זאת ההכנסה של היאפים האירופאיים. אין כאן הומור. מתכוונים למה שאומרים. לא מתכוונים למה שלא.

למה?

מה מביא מישהו לרצות לשנות את סט התניותיו?

נכנסים לאולם Omar Khayyam, ומתחילים לעבוד, אם לקטע התודעתי קוראים 'עבודה'. מושמעת מוזיקה ומבקשים מאיתנו להשתחרר בריקוד. נוקשות של טירונים המודעים למבטי הסביבה. מי שמתורגל זורם, ויש המהדרים שאף משחררים צרחות חסרות פשר.

מטלה ראשונה – לפנות לכל אחד בענן האנשים ולומר לו את המקום ממנו מגיע בשפה שלך. מעניין. אחר כך הסבר קצר על התניות – אנחנו מקטלגים כל מצב למפת תגובות שמפעילים לפי צורך. את ההתניות אימצנו מינקות על ידי גנים, תורשה, חינוך וסביבה. ועכשיו כאן, לא זוכר את הפועל – שמפעילים על ההתניות: נוגעים, אולי משנים או מבינים או לא זוכר מה. אני מעדיף 'מועכים ת'תודעה'.

על חלונות וערכים מוספים

יש הרבה זמן ותשומות תודעתיות במדיטציה. בין היתר, נזכר בחבר ילדות, שדיווח שאת ביתו בנה מאיכות הגבוהה מהסטנדרט – את החלונות עשה מאלומיניום. ומה הוא עושה עם זה? לובש את החלונות, חווה אותם, שורד ימים קשים טוב יותר, מתעל את אהבתו ותחושת הערך העצמי לעצמו באמצעותם?

עושים את המדיטציה הדינמית – חמשת השלבים:

1. נשיפות, שואפים אוויר ונושפים אותו בכח. ברעש. את החשש מהנזלת לא מבטלים אלא מקנחים עם טישיו שנמצא בכל פינה. החפיסה נושאת את לוגו האשראם.
2. דיבור ג'יבריש, רצף של הוצאת הברות חסרות פשר, מלים חסרות משמעות או משפטים חסרי מובן. צועק גם שמות של אנשים.
3. ניתור ונחיתה על הקרסוליים ושחרור "הא" עמוק מהסרעפת עם ידיים מונפות.
4. קפיאה באותה עמדה.
5. ריקוד משחרר ומסיים.

בגרסה המקוצרת, 10 דקות, של שתי דקות כל חלק במקום 10 דקות סך הכל 50 לגרסה המלאה. חילקו לנו מסכות שינה מבד, כמו בטיסות, בצבע בורדו התואם את הגלימות, כדי לאפשר התנתקות מהסביבה וריכוז בעצמנו, לא להיות מופרעים בהתבוננות בפעילות האחר או מביקורתו. לאחר מכן תרגיל עם מסכות בו כל אחד מסביר לשני מי הוא ומה הוא עושה עם מסכה. מעניין.
בסיום הם מבקשים להניח את המסכות באופן שיאפשר לנקות אותן עם חיטוי שפריץ אלכוהול.

הרעיון בפעילות – מיגור הספקנות; בירור תחושות בסיסיות במצב נתון. הומור, קושר בין אלמנטים שלכאורה אין קשר ביניהם (וכדי לא לחשק את ההגדרה אסתייג, 'הומור' בצורתו המסוימת) ובכלל הומור הוא יכולת להציג אלמנטים בממדים שונים, גוונים וזויות החורגות מהישיר ומהמובן מאליו. חוסר הקשר באלמנטים במצב מסוים, אם אינו מוזר או מאיים, אם מחמיא לאינטליגנציה ומכלול ההעדפות הנרכשות מהעבר יוצר את תחושת ההתעלות הנעימה.
כאן לספקנות אין מקום. אין הומור.

בעקבות שהייתי באשראם, איריס שואלת 'מה אני יותר'. מתרגם לעצמי את השאלה 'מה עם ההתניות'. תודה, הן בסדר, כולן מונחות במקומן כמו חוטם מעוקם או אוזן מפוצ'פצ'ת שחווזרים לתצורתם. לא הוסרו, הטלטלו משהו, נמעכו קלות ושבו לעצמן. מניח שהן אלסטיות דיין, יעשו 'פוק' ויחזרו לקדמותן. מהר. אולי אפילו מדיי.

האמא של התובנות

ההגעה לאשראם היא לשם משחק בתודעה. כל היתר הם אמצעי מאפשרים.

אני מתפעל מקצב ניסוח הרעיונות. מבכה על כך שאינני מחובר ל device כלשהו שיקליט אותם. מצר את התנדפות מה שלא נרשם, כמו במסע האופנוע כשחזרתי מסאן דיגו לניו יורק בחמישה ימים דרך מקסיקו – לא היו האמצעים המאפשרים לתעד את האסוציאציות, התובנות, הניסוחים, האחיזות, ההגדרות.

את הנכתב כאן רשמתי במחברת. התייחסתי אליה כאל הפילמים שצילמתי שקופיות בדרום אמריקה עשרים שנה קודם, בכל סיום סרט הייתי שולח לישראל בהבנה, שכל מה שיאבד או ייגנב ניתן להשלים, חוץ מאשר הפילמים.

לא מתכוון לעשות וויפאסנה – הכרזת אֶלֶם עצמי. אני? וולונטרית? אין מצב ולא פיתוי. לא מתכוון למנוע את התובנות שמייצר ובטח לא תקשורת. על הרבותה מויפאסנה, בשלב זה של תפישת עולמי וחיי, להיות רבת ערך, מוגדרת וברורה מראש, לבטח יותר מהבטחה עמומה שבחווייה חזקה כפי שהיא כעת, טרום שתיקה, כדי שאגזור על עצמי סוג עינוי כזה, הימנעות. מניח שבמצב מנטלי כזה, שפריץ ניסוחים, רעיונות, תובנות מבעבע, רב אף יותר מכל מה שאני מכיר, ועדיין לא מהווה פיתוי מספק. אופי חלש ומפונק שכמותי.

קורסים

נושא החיוב כאן בעייתי. לי; משאבה שלא נחה. חוץ ממים, שאין מספיק מקומות וטעמם מאובחן מדיי, שלא לומר מאובן, או סתם לא טעים, יש חיוב על הכל. באופן לא נעים. ההרשמה הראשונית 1,200 רופי, כולל בדיקות וצילומים שאם יש לך ישמחו לקחת ויחסכו את הוצאות הפולארויד שלהם. הכניסה ליום עולה 300 רופי וכוללת מדיטציות המוניות ב- 6:00, 12:00, 16:20 ו- 18:40. 80 למקומי. משלמים בסימון כרטיסים עם מספרים שקונים מראש, 100 או 500, וכמובן no refund, כלומר בסוף תישאר עם יתרה או שתרכוש מה שלא התכוונת. הם מציעים את כל האביזרים כולל ארוחות ברמות מחירים גבוהות בהרבה בהשוואה למחירים מחוץ לאשראם, ועם זאת ברמת אסתטיקה וניקיון התואמים את הציפייה והמחיר.

מתעניין בקורסים שעולים בין 600 רופי להכי זול ל- 15,000, Train A Trainer, ששקלתי לקחת וירדתי ממנו. ייתכן, אולי, שאם היו מחייבים מראש, ויותר, אלמנט תחושת החמדנות היה מתמתן. כמו בכל נושא, כובד ההוצאה הוא ביחס לתמורה הסובייקטיבית. אין לי בעיה שהם עושים את זה למטרות רווח. חש שמקבל תמורה. הרבה ואפקטיבי. למ’ יש.