משך קריאה: 185 דק', תלוי כמה שניות יש לך בדקה
פוסט רציונליות
בוחן את באי האשראם, יאפים. מכל העולם. לא נראים במצוקה רגשית, לא נחשפתי לעומקם. מכאן נראה שהחיפוש לשיפור ה'אני' הוא במחוזות האמוציונליים. האם זו מגמה?
22:15, התכנסות באודיטוריום. Veeresh חמוש הפעם בשבעה עוזרים לובשי גלימות שחורות וחגורות לבנות, מסבירים את התהליך – לכל אחד מהמדריכים יש תוספת והיבט משלו לתחילת ההסבר, אפילו המתעד הרשמי שעל מצלמת הוידיאו מתבטא. מפרטים את הקושי, העוצמה, מה מותר, מה אסור, המורכבות, הסטרוקטורה לפרטיה המייגעים ביותר, פירוט של קוד אתי והתנהגותי – אנשים רציניים, כתסריט מבויים וערוך בקפידה לפרטיו, כולל הנחייה למי שיורק תוך כדי דיבור, או מי שמקורר שישמור על מרחק בטוח. לא יתנו לאיזה גס רוח, חמדן, חרמן, או סתם דביל לחרב לאחר את החווייה, ההנאה של משתתף אחר.
הסדנה היא מעבר בין 12 שלבים רגשיים.
יסלחו Veeresh, הקוראים, והכי חשוב עצמי שאינני זוכר לא את את כולם וממילא לא את סדרם.
לאחר ההסבר, שהתיש אותי – ראיתי בזה חלק מכיוונון למצב תדעתי – פתיח ריקוד – ליצירת אנרגיה. המנחה מפריד בין מי שעבר סדנה ממין זה בעבר, למי שזו לו הסדנה הראשונה. מפריד בין גברים לנשים, ויוצר ארבע קבוצות מדהימות באיזונן המספרי. זוגות בני אותו מין, בעל ניסיון עם טירון. לאחר הנחייה מסודרת מפורטת ומלווה בהדגמה מתבקשים להסתדר האחד מול השני בעמידה קפוצה ואגרסיבית, כל אחד בשפה בה הוא בוחר להתבטא, בהבעת התכוונות ואינטונציה תואמת, "אני יותר טוב ממך כי…" כל אחד את מחבר הטקסט לעצמו.
הסדר הולך ונפרע כדי להכניס לפעילות שהופכת לספונטנית וכאוטית תוך חילופי זוגות והעלבות אישיות, כניסה לדברי השני, ופנייה תוך כדי דבריו, הצטרפות לקבוצות ושחרור אנרגיה.
צועק, צועקים עליי.
לא מצליח להיכנס אותנטית לעניין, לא להיעלב ולא לכעוס, ובעיקר לא להיות משוכנע בכוונת האחר מולי ובאמיתות היותי טוב ממנו. מבחינתי אלה משחקי דרמה – עולמות ממש זרים לי. נתתי אמירות מתונות כ'אתה בכלל לא מרגיז אותי', 'לא אין לך את זה, נסה שוב', 'אתה בכלל חנאנה טובת מזג' ואפשר לראות מי מיומן באקטים של התרגזות, עצבים ואובדן שליטה.
קיוויתי שמצליח ללבות את האגרסיות של מי שמתחלף מולי. שומע שברי עברית, נראה שהישראלים, בשל חשש מאובדן האנונימיות נמנעים זה מזה. חודש לאחר מכן פוגש מישהי שהיתה איתי באשראם בסדנה זו בפתח של "הקשר הישראלי" בבנגקוק – מבחינתה מעולם לא ראתה אותי, רק שלא כל כך מצליח להשתכנע בזה.
ביטוי רגשי כמדד להצלחה
בחתונות, כשהמדד הוא ש'רקדו חזק, עד מאוחר יותר, עד 4 בבוקר' לאירוע מוצלח, כמות הבוכים בסדנה, מהווה אינדיקציה להתפרצות רגשית, נשאפת. האם יש מדד הצלחה קולקטיבי אחר, הן לחתונה והן לסדנה?
התהליך מתפתח ליצירת שתי שורות, בנות מול בנים. מכתריסר שעברו מולי, היו כארבע פרטנריות, שהבינו את פוטנציאל הליבוי וההכלה, והצלחתי לייחס להן אותנטיות של כעס. אחת האוריינטליות (– לא הם לא כולם נראים אותו דבר, אבל לא יודע לאבחן מי מאיזו תפוצה) בעשרימים המוקדמות, האדימה, פתחה עלי פה, נתנה לי על הראש, שפכה עליי חמתה, צורחת בשפתה מלוא יכולתה וגרונה, ואני מעודד אותה, give it to me, baby, משדל אותה. היא מגיעה לאובדן אנרגיה, ופעמיים מתמוטטת באופן מרהיב.
וואלה, טוב שלא מכירה אותי – אם הייתה מכירה אותי, הייתה עולה לגבהים שלך דע אם הייתה משתקמת מהם.
לאחר מכן, כונסנו לתוך ריבוע צפוף להכיל את הקרוב למאתיים איש שהיינו, והנחו אותנו לפנות לכל אחד ובהתכוונות, לא חשובה השפה, לומר I will not heart you, please do not heart me ולהתחבק כאקט התפייסות של אחרי. מתחבקים עם מי שהיה יכול להיות, חבר, שכן, אבא, דוד, עמית, בן, מוסכניק, סוכן ביטוח, המורה של הבת שלי, וכמובן בגרסה הנקבית. וזה נעים. והיו כאלה שבמעבר הקיצוני, בין בניית הכעס להתפייסות התרסקו בבכי קורע. לובשי הגלימות השחורות, קורא להם סוכני רגשות feeling agents או brokers, ניחמו וליטפו את הבוכים, כשברור שככל שיש יותר כאלה, החווייה תצרב כחזקה ומכאן מוצלחת יותר.
בהמשך ה- sessions, כ- 15 דקות האחד, אחד של צחוק. תחילתו בצחוק מאולץ ומזוייף, ובהמשכו, אולי מגרירה, אולי מהשפעת הסביבה, יש לסיטואציה המגוחכת גם מימד מצחיק אותנטי.
בסצנת בית המשוגעים נשארתי אדיש, התרכזתי בבחינת תגובות הסביבה, ובהמשך ניצלתי את הזמן לשתות ולהשתין.
גם בבכי. מביך, בעצם מעיק, עלי לראות את הסביבה בהתנהגות מעושה. צחוק, בכי. גם אם זו ההתנהגות הסטנדרטית וגם אם בהחלטה של כולם. גם אם הלגיטימציה היא בהוראה. המחיר שמשלם על כך, כנראה, הוא ביכולת המוגבלת להגיע לעצמי ולמצות את האפשרי מהסדנה. ההתניות מוטמעות. חזק. כנראה כל כך חזק, שלא דחוף לי, או לא יכול להיפרד מהן. ייתכן שאני מפסיד את המהות. התיישבתי וצפיתי בסביבה.
מדריך מבוגר מעט ממני ניגש וניסה לעזור. או לאווירה, או לי להיכנס אליה. מנחה אותי לשכב לייבב, וכעזרה להיזכר או לתאר סיטואציה שמישהו קרוב מת או ימות.
כשאבא שלי מת, לא בכיתי. מראה פניו בהבעה לא טבעית של נעילת לסתות עם עור חיוור מוות, הותירו את הרישום הגרפי והחווייתי באופן בלתי נמחה. את הרושם הזה אני לוקח למצבי טרום חרדה מפני מראה דומה, או לסיטואציה גרוטסקית שבה נשאבתי למראה. ועם זאת, לא בכיתי.
לא מאידאולוגיה אלא שבכי, whatever the reason is לא מהווה פריט מארסנל התגובות שאני מתחזק. בניגוד, או שבהשלמה לעובדה, ש(כמעט) כולם בוכים אצלי (בנוכחותי, בהשראתי, בגללי). ובעצם למה לא לבכות, חשבתי בסדנה, וגם בעת כתיבת שורות אלה, 36 שעות אחרי.
"It would help to leave the gum out", 'תעיף את המסטיק' אני מתרגם לעברית מדוברת את הגערה, המעצבנת והנכונה באותה מידה, שמעצימה את היותי party pooper. בולע את המסטיק, ורואה את הר האדם השרירים והטאטו הנורדי שמולי, מעווה את פיו, ופוצח ביפחות רמות ומתכוונות, כמי שבריאותו, הנפשית, תלויה באותנטיותן.
בריקוד סקסי, מעניין לראות את הפרשנות הניתנת לנושא. יש כאלה שלוקחות את תנועות החיכוך ככוריאוגרפיה המתבקשת. אף אחד לא מפרש באופן שמתלוננים עליו, את התנועות, אולי גם מכיוון שהשמירה במקום כבמחנה ריכוז גרמני.
ה- session האחרון, לפני הפרידה הוא עמידה בהחזקת ידיים במעגל מול נר, והוצאת "אוווו" בליווי נעימה מוסיקלית. חזק. Veeresh נותן מילות פרידה, מציג אישית שוב את הצוות המסייע, וההפתעה – למטה מחכים לנו בננות עוגיות ותה! במקום כל כך מחושב זו מחווה משמעותית שלא לומר מרגשת וכולם פורצים בתרועות שמחה.
למטה, עוד כשעה, על בננות, עוגיות ותה, צורבים את החוויות. האנשים ב- hype. לא הולכים. יש אדרנלין של חווייה משמעותית משותפת. 3:00. הולך לישון. ב- 5:00 מתעורר – אדרנלין. מחליט לעשות את המדיטציה של 6:00.
אין ספק – סדנה חווייתית. קבוצת של קרוב ל- 200 גברים ונשים, פרטים אנונימיים, בשעה מאוחרת, לבושים גלימות בורדו, נוטפי זיעה, מותשים, שנלקחים לקיצוניות פיזית ורגשית שצעקו עליהם, וגם כאלה שלא, שחודרים לתוך ה- space של המשתתפים תוך הסתכלות חודרת בעיניים והחזקת ידיים, ומכריזים בהתכוונות הכרזה דרמטית שבהקשר אחר היא אולי פאתטית, מייצרת אחווה, אינטימיות ואנרגיה מרגשים.
חמישה ימים. הולך הרבה, אוכל טוב ובעיקר נכון, נח, בין 12:00 ל- 13:00 כמאתיים איש רוקדים כל יום למוסיקה משתנית ברחבה – osho grove. כל אחד לעצמו. קיום האנונימיות מאפשר מימוש אינדיבידואליות בהקטנת ההתנגדות והציפייה האישית לשמירת הסביבה על ההתניות הקיימות, ומעודדת הרפיית השמירה על ההתנהגויות האופייניות. הרבה זמן למחשבה עצמית. ניסוחים, רעיונות הזויים, בחינת מצבים, סדרי עדיפויות. מרוצה שמשקיע בעצמי.
מה שפוגם במסאג' לראש הוא צידו השני, התנאים הגשמיים. החווייה של עשיית הפעילות בהודו. התנאים המחורבנים, הניקיון הבעייתי מחוץ לאשראם הופכים את החווייה למורכבת יותר מאשר אם היתה מנותקת, נניח ב- Oregon כפי שאכן היתה לפני שאושו גורש מארה"ב.
מתפנק בכמעט כל מימד. הקצב אכן משתנה. איטי יותר ואולי מסונכרן יותר. אולי לא. קלאב מד(יטציה) אם אפשר להשתמש במשחק מלים נמוך לתאר מקום שמאפשר במשמעת שמכיל, במיקומו הגיאגרפי המסויים, נגיעה בעצמי, גם בתודעה.
16.1.04
