Goa; Arambol, Anjuna
יורדים ב- Masupa. כתריסר הודים עטים עלינו מכל עבר בהצעת שירותי הסעה לאן שנחפוץ. מי בפיאט ייצור מקומי, שנראית מהסיקסטיז מבחינת עיצוב ומעיכות ולמעשה בת שלוש שנים, מי במיניבוס קטנטן, ומי בריקשה. טרודה מתלבטת. לוקח את האחריות על הסדר, שואל בסמכותיות של בעל המאה, מי מציע איזו מרכולת. פונה לכל אחד מהם, מקבל תשובה ברורה על רצונו, תשובותיהם מהוות את המיקוח ובוחר בבעל הפיאט שפנה ראשון.
מקרטעים, כולל עצירת תיקון קלה, ל- Arambol, חוף של מבינים – אין מסיבות, אבל יש שקט שמאפשר למתבודדי יוגה ואוכלי הסמים את השלווה והאנונימיות לדבוק במעשיהם ולעשן עצמם לדעת. גם למעטות המתעקשות לחשוף חזה – שכן הפעולה אסורה ובבחינת טאבו בהודו.
נוחתים במסעדה, שהיא המרכז.
שומע "מיסטר דיקמן" מרים את הראש ורואה את מ’ משקיף עלי ממרומי הקומה השניה של הבית מעברו השני של הכביש, שם יש לו חדר.
מ' יורד, אוכלים ארוחת בוקר, עושים סיבוב. מ' סובל במסע, ואני מבין שב-Anjuna, כ-25 קילומטר מכאן יש יותר חיים.
התנתקות
מדבר עם פנינה, ראש צוות שעובדת איתי בפרטנר. בפתיח ישנה ההתנצלות הכאילו מתבקשת שמפריעים לי בעניינים שאינם ממינם במקום לא לעניין. מספר לה, שחבר פרלמנט הכריז שבחמש בבית, הוא מתנתק מכל מה שקשור לעבודה. הפעלתי על עצמי וחשתי אי-נוחות חזקה – אני לא. שאלתי עצמי איפה אני טועה. לאחר הוויקאנד הבהרתי לעצמי, שאני את העבודה שלי אוהב.
שוכר אופנוע כמעט חדש, 150 סי.סי. מעלה את טרודה, ומגיעים ל- Anjuna. יותר גדול, מסחרי ומתוייר. משאיר את טרודי במסעדה, אומרת שהקצב שלי מהיר לה. חוזר אליה אחרי כשעה עם חדר מדליק במחיר סביר.
טרודי מספרת על ההורים, האחות הלסבית, על מחלת ה- tbb או משהו המקננת בה; עצמות, תורשתי, לא מאפשר לה להביא ילדים. בת 46. דומה ויזואלית, מבחינתי, לדודה סופי, אשתו של דוד זיגי, כמו שנצרבה לי בילדות. גם הגילאים דומים, מבחינת זכרוני את דודה סופי ואת טרודי. לא התחתנה, חיה עם מישהו, שוקלת אם להיפרד. מדווחת בקונקרטיות של מי שמודע ומתחזק את מגוון צרכיו, שלא מקבלת מין די צורכה. מתייעצת אם ליצור קשר עם ה- Indian lover שלה מניו דלהי. בעצם, מבררת גם את הזמינות שלי לנושא. מספר לה על מצבי המשפחתי. שואלת אם אני בוגד, ועונה שהיא כן. מבהיר שאין מצב ולא מפרט לא את הסיבות וממילא לא את קדימותן – לא בטוח שאני, במצבי, מסוגל, אין לי כוונת חיפוש, והכי חשוב ואמיתי – זה לא אני זו היא. לא איתה.
משוחחים רצינית על 'מאיזה מניעים' היא כוללת בבקשתה לקבל מידע ממקומיים, בשאלה את התשובה הנכונה. מעלים שזו ציפייה מלווה בתקווה למימוש. אני משתף אותה, שלא כדאי לכלול את התשובה בשאלת מידע. במיוחד לא כדאי לעשות זאת מול מקומי, שכן אז קיים הפיתוי מצד העונה למענה שגוי בשם הריצוי, הנוחות, או אי הידיעה. מציע, שלאחר שמקבלים תשובה אחת, להמשיך לשאול שאלות מתקפות עד שמקבלים תשובה זהה – שכן, מידע נכון הוא יחיד ולמידע לא נכון/ מדוייק גרסאות שונות ואפשרויות אינסופיות. הבטיחה, לעצמה – אני מ'כפת לי אני, שתימנע בעתיד.
רוכבים חזרה ל- Arambol, שואלת אם אכפת לי שתהדק את רגליה סביבי. אם נוח לה, לי – אין בעיה. גם לא יתרון שלא לאמר פתרון. הידקה. נפרדנו ליד החדר ששכרה, בחום רב. סיכמנו שאכן היו אלה 20 שעות, מאוד דחוסות, משמעותיות ומעניינות. לשנינו.
למחרת נוסע להחזיר את האופנוע. בסיבוב על החוף, רואה דמות מרחוק מנופפת, מתקרבת ואף צועקת. לא מתכוון, ואפילו מיותר, אבל פוגש את טרודי; הרי נפרדנו כמי שלא יתראו יותר. לעולם. שוב כמה מילות סיכום של מי שמילות הסיכום הקודמות שקעו וקבלו משקל נוסף; חושבת שאני בעל נהדר ואב נפלא, הנדתי בספקנות, בתיאוריה. מיצינו.
חזרתי לחדר של מ’ השוטר. בחדר לידו שוכב מטייל צעיר שהתחכך עם הרצפה, שריטות רבות ועמוקות, שהתחממו יחד עם החיכוך, ולאחר כמה ימים של טיפול לא נכון, גם הזדהמו. בהמשך מתכתב אותו במייל, ושלושה חודשים מאוחר יותר מביא אותו לעבודה בפרטנר.
כולם במסעדה למטה. מעביר איתם שעתיים, ומתחיל להפיק את הנסיעה חזרה ל-Anjuna. יש נהגים המבקשים 300 רופי, החשובים 400, והמפריזים 450. שקלתי לתחוב לישבן המפריז והחצוף ניאון. הוא מסביר לי שכעת יום ראשון אחר הצהריים, ואין עניין לאיש לקחת אותי שעה לכל כיוון כאשר את הדרך חזרה יעשה ללא נוסעים. ממשיך ללכת ברחוב הראשי והיחיד בכפר, שואל מישהו כמה, נענה 300 מציע 150, 200 הוא אומר, ומוסיף ב'אופנוע'. חשבתי שצוחק עלי. החווה בידו על אופנוע מדגם ששכרתי כמה שעות קודם. מציע 120, הוא 175, ואני מסכים ל- 150, רופי לכל סמ"ק, בתנאי שאני אנהג. עכשיו הוא חושב שאני צוחק עליו. משכנע אותו, הוא הולך להחליף מכנסיים, והופ'לה קופץ מאחורי, כשאני מרכיב. בדרך שומעים צפירה של ג'יפ שעוקף אותנו, כשהמוני הודים מנפנפים מתוכו – 'המשפחה שלי', מסביר לי 'בחיים לא יאמינו לי שהתייר ביקש שירכיב'.
19.1.04
Masupa to Hampi
יוצא מהעיר לכיוון Hampi, באוטובוס, כ- 400 ק"מ, 14 שעות. ישנה התחושה של הפעם האחרונה שעורך טיול ממין ובקצב הזה. מקווה שלא, והתחושה מבעירה את הטורים – היו, לשמחתי עוד טיולים 😆 . הקצב כמו שצריך, מהיר, פיסית מרגיש מצויין. בבוקר רוכש ממשרד נסיעות בחוף צפונית ל-Anjuna, Vagatur, מבת של זונה, הודית צעירה ואינטליגנטית כרטיס Masupa-Hampi. מבקש sleeper יחיד, כדי לא למצוא עצמי עם עוד מישהו, ועליון. היא נותנת לי מקום 1a. מברר אם זה לא המושב הראשון הקטן, והיא משיבה בנחרצות ש"לא". רוכש להתכנסות בשש יציאה בשש וחצי.
מגיע לנקודת הכינוס בחמש, משאיר את המוצ'ילה בגלידריה המקומית, עושה סיבוב, אוסף את התרמיל, ופוגש מלא תיירים המתכנסים לשש וחצי. אין אוטובוס. יותר מדיי תיירים. מגיעים שניים. נהייה בלאגן, איזה תיק הולך לאיזה אוטובוס ומה עם רישום המקומות. מאתר את ה- 1a שלי ומגלה לחרדתי אך לא להפתעתי את ה-אין-סיסטם של הודו; דרגש חצי אורך. נפילה יותר גדולה מכסא, שכן יש דרגש מעליו, ניתן רק לשכב. מסתדר עם הסדרן לקבל את ה- sleeper מאחור, והופך שמייח ככלה ביום חופתה לקבל סליפר מרווח.
כעבור כחצי שעה של נסיעה בין חצרות הבתים, מגיעים לעיר הבאה, שם עושים קונדנסציה של שתי המכוניות לאוטובוס שלי, אני מוסט לסליפר המרווח שלימיני, שם מחכה לי Tim, וולשי מקסים, שחיוך חתן ביום חופתו נסוך על פניו ומסתבר כלהיט. האיש, בן 40 נאה ביותר, עוסק חזק בספורט, משעשע, ממנצ'סטר, לא מבין בכדורגל, משחק רגבי, עובד בגרסה הגברית של אחות חדר ניתוח – nurse, ומקל עלי אך במעט את עוצמת הסיוט. העצירות מעטות וארוכות מדיי. אווירה נהדרת עם טים, אבל קר לי, מת להשתין, אין דרך. הנהגים מעשנים בשרשרת והעשן עליי, שכן קרוב מדיי והתא סגור, מרגיש ש'סיגריות חונקות' מקבל משמעות עם רובד נוסף. לא מצליח לישון. מתבאס שמזכיר לעצמי כמה מחבריי ש'אוהבים עצמם באופן פיזיולוגי'.
מקבל שלוש החלטות אסטרטגיות:
- לקנות device שיאפשר לי לכתוב גם במצבים כאלה.
- לטוס לVaranasi.
- אני עם אוטובוסים גמרתי, בלילה, רק עם רכבת.
בHampi יורד מהאוטובוס וטים נעלם לי. לא נורא קורה הרבה. חוצה את הנהר בסלסילת קש שמכילה עד 8 אנשים על ציודם ומשיט- 10 רופי לשייט של 50 מטר, לכיוון בו מתרכזים הישראלים.
מתאפס על חדר, פוגש את מ' שלנו. עושה הליכה ארוכה מסביב בין הכפרים, רואה חיים בסיסיים כפריים שלא לומר עוני מנוול, ועם זאת מראות שאינם קשים כעוני העירוני שדבק כמו ריח רע. אולי בגלל שבעיר נראית האלטרנטיבה ובכפר הומוגניות העוני בולטת פחות.
מעלה על עצמי את התרמיל ומגלה שחגורת שעון ה-swatch נקרעת מחיכוך רצועת המוצ'ילה. חגורת מתכת, חיבורי הגומי התייבשו. ואז, במקום לזרוק את השעון, משלם שווי חמישה שקלים להוצאת חוליה, 20 שקלים רכישת שעון חדש, תיקון רצועת שעון חדש, עוד 6 טיפול בנזק קריעה, ועוד 30 שקלים הוספת חוליות בהמשך בתאילנד. וההתעסקות. אין, השיקולים במקומות כאלה הופכים אחרים. ישנם המון דברים לקנות. לא רוכש כי גם אין היכן לשים אותם במהלך הטיול, וגם בבית, הרכישות הם מחוץ לקונטקסט, ודינן ייחרץ.
ב- 150 רופי ועוד 50 לדלק שוכר טוסטוס מעאפן. אוכל צהריים, עובר בחדר, פוגש את איתי אורלין, אומר לו שהוא דומה לרובין וויליאמס, הוא מאשר שנאמר לו בעבר, ומצטרף אליי לסיבוב האגם ובמקדש הקופים. האגם ושדות האורז בדרך יפים ביותר ונראים לקוחים כמ-National Geographic. אני קורע את הטוסטוס הצפלון במשקל חורג במהירות מקסימלית בדרכים משובשות מאוד.
מתחת למקדש הקופים אני מגלה שהמפתח נשמט מחריץ ההצתה. פאק. מטפסים 600 מדרגות בגובה משתנה. שובק. ארוחת הצהריים מקבלת משקל וטעמים נוספים, ומנהל עימה משא ומתן האם תצא החוצה. למעלה נוף מדהים, כאשר בדרך קופים מאיימים לחטוף כל דבר אפשרי.
איתי רוצה להישאר עוד שעתיים לשקיעה. פתאום, רואה את טים ה- nurse, מגיח. אני מעדיף לרדת. טים מצטרף. מצליח להתניע את הטוסטוס ללא מפתח, עושה לטים סיבוב באגם, ומרגשות האשם על אובדן המפתח מחזיר את הטוסטוס בסך הכל לאחר 3 שעות ועם דלק, כפיצוי. הולך עם טים לצידה השני של העיר, למקדש ידוע שטים היה בו בבוקר – שוב שייט בסלסילה הפעם 5 רופי – אין תרמיל. מרחק שעה הליכה. מאוד נהנה עם טים, יש לו בת בת 15, יש לה דואר אלקטרוני, לו אין. הוא לא בעולם הזה בכלל. טים ממתין לי בחוץ. 250 רופי כניסה, נכנס, אני מצלם מבפנים. עושר גרפי וארכיטקטוני אמיתי ועם זאת לא מפיל אותי. האנשים שם מעניינים יותר. מצלם. לוקחים ריקשה חזרה להמפי. נפרדים בחום. הפעם לתמיד. בהמשך הערב אכתוב מייל חביב עם ד"ש לבתו שמייד מחזירה לי בחן.
נכנס לסוכנות נסיעות כדי ללמוד את החלופות האפשרויות להמשך הטיול. ברמת התכנון טרום כניסנ להודו, רציתי להיות בשני המקומות, Pune ו Varanasi. מכיוון שבפונה כבר הייתי, השאלה איך מגיע לורנסי, ואיך יוצא מהודו. Hampi בטבורה של הודו. כרטיס היציאה שלי לתאילנד, ממומבאי, מערבית צפונית מערבית לי. לכן, אני נוטה להמשיך את התנועה בניגוד לתנועת השעון, לעלות צפון מזרחה לכלכתה, לנוע מערבה ל- Varanasi, אגרה רג'סטן וחזרה למומבי.
לביצוע אפשרות זו, אופציה אחת היא הטלטלות 40 שעות ברכבת לכלכתה. אפשרות שנייה היא טיסה, $230, פלוס 14 שעות נסיעה ברכבת לשדה התעופה. מחליט לטוס שכן הרכבת לכלכתה צריכה לעבור דרך הידרבד, והתנועה מכאן להידרבד היא רק בימי שני ורביעי. אין לי רצון להמתין. סוכן הנסיעות יעיל ופיקח ביותר. נראה לי אפילו פיקח מדיי מכדי לעשות איתו טרנזקציות שמשמעויותיהן מאות דולרים, ככרטיס טיסה. מחליט לזנוח את התנועה מזרחה, ולעלות עם כיוון השעון, מערבה למומבאי. משם אעלה ואנוע מזרחה לכלכתה. המשמעות – אובדן כרטיס היציאה ממומבאי, רכישת כרטיס חדש לתאילנד. מתנהל כשכל האופציות פתוחות, כדי שאם ארצה אוכל לחזור למומבי ולממש בכרטיס.
הולך מהמשרד לעשות אינטרנט, ואחרי 8 בערב עולה שוב על הסלסילה לעברו השני של הנהר. הפעם, בגלל החושך, היצע קטן וביקוש קשיח עולה, 15 רופי, כשקודם 5, ובבוקר 10 – תוספת תרמיל. כוחות השוק עובדים גם במקום שהשוק מתפקד במתכונת שהמושג 'שוק' הומצא.
בחצר האכסניה פוגש את איתי, ששולח אותי לאכול ב- Little Italy. הולך, מזמין, מתלבט ומברר מה יהיה מהיר יותר להכנה בין שני מאכלים, כי מאוד מאוד רעב, ההזמנה אובדת ושעה אחרי מקבל את לזנייתי המחוצלת.
פוגש את אודי רמר, החבר של איתי. מהזן של המוברים האיכותיים מניו יורק. מדברים ברצינות. כיף. מדי פעם מישהו מצטרף. ע', קיבוצניק בן 32 מרמת השופט שוטח את משנתו הסדורה, או אולי סידר את משנתו השטחית, על רוחניות, חשיבות ההווה, נטישתו את החיים הפיזיים, החומריים, באהבה הוא משלם את המחיר הכבד, מבחינתו – שווה את זה. אני מנסה לשאול בעדינות במה העבר היה כל כך קשה, שמביא לוויתור מהותי וחזק כל כך על העתיד. אודי שמגלה התנגדות עקרונית לבדיקות האיידס בפונה – לא נראה לו מוסרי, מה יקרה אם יגלו למישהו איידס, 'עוד חס וחלילה לא יתנו לו להיכנס' אני משיב בהומור נחות, מגלה פתיחות והבנה לתהליכים של ע'. מבחינתי בזאת תסתכם המרידה באימו הדומיננטית לפני שתשלח אותו להסתפר, וללמוד ראיית חשבון או רפואה. בין היתר, מבקש מאיתי לבחון, האם יש משהו ברעיון שיש מי שחיים על גריד וסדר מאובחנים, שמשדרים החוצה את ההשגה המינורית שלהם על מסגרת הסדר, שכאילו לא ייתפש לגנותם ועושים זאת באמצעות לבושם או תספורתם, הכאילו לא שגרתית.
