לוויות, אתוס, חיילים בודדים

הערכת משך קריאה כ- 2 דקות

עשרות חיילים נהרגו, מאות נפצעו בפעולת צוק איתן.

קורע.

שון כרמלי, ג’ורדן בן סימון מקס שטיינברג חיילים בודדים. משפחתם הקרובה בחו”ל. עלו, השתלבו. נהרגו.

יוזמת התארגנות של עמיתים לאהדת קבוצה להשתתף בהלוויה, של חברים, מכרים, זרים.
התכנסות אלפים, שלא הכירו אותם ללות אותם לדרכם האחרונה.

מרגש.

מותם- נסיבות טרגיות, בהשתתפותם בהגנה על המבנה החברתי ששלח אותם.

תהיות

דרכם האחרונה?
מה זו דרך אחרונה?
דרכם האחרונה הייתה טרם מותם, הלא כן?

ההמונים המתכנסים שלא הכירו אישית, את ההרוגים הבודדים, את אלה שחיו עם משפחתם פה, ההזדהות סמלית, חלוקת כבוד ליחיד, ליחד, לעמית לאהדה, ללאום, להגנה על מולדת, פעולות של החיים, של פרטי הקבוצה למען עצמם.

האם תפקיד פעולות אלה הוא גם לחיזוק האתוס, עידוד הנותרים שיילכו בנתיב שהותווה, נחרצים, מחוסנים בעקבות האתוס המחזק?

המתים נהרגו ואינם.

מה חלקה של המטפורה, הסימבוליות, הטקסיות המחווה ביצירת אווירה רגשית מתכנסת ליצירת מציאות מקדמית, שמובילה לשימוש חוזר, ממית, בתוצריה?

כמה צער, עוול, מוות, יכול להיות טמון בהתכנסויות, סיבתיות, ותוצאתיות, בשרתן את ההתכנסות האנושית המזדהה.

לו רק אפשר היה לפרק את מאזן האימה, לכבות את האתוס המקדש הקרבת חיי יחיד למען קולקטיב.

דפיטיסטי ככל שיהא – נראה שמוקדם מדי.

Share

הערות? אשמח לתגובתך