הזהר לא לגמור כמוני- קטן, שמיין קירייח עם זין קטן ורייח רע מהפה

מינורי במזכירות, קווים לרשעותי

הערכת משך קריאה כ- 9 דקות

ציפי היא אחותו של ידידי הנערץ.
מעט מבוגרת ממני, הטילה עוגן ניהולי רב-שנים במחלקה חשובה במוסד עתיר גודל, משאבים והכרה ציבורית.
בשפה נמוכה ‘פראיירית היא לא.’
ידידי הנערץ- להלן י”ה, מעטיר עליה את כתר ה’אחות המוכשרת’ בין חמשת האחים;
בהיכרותי עימו הייתי מתייחס לתואר- לא, לא בסקפטיות, אבל כן, בסוג של זמניות’, שכן אמות המידה של כל מדידה משתנות אצל ידידי ברצף. בין קצוות, בעוד מושאי המדידה די יציבים.
נשמע מוכר?

יודע על נוכחות היותה, לא מכיר אותה, למעט 6 שניות שעברה לידי לאסוף את ילדי י”ה.
מתרשם שהיא מזן הנחישות הנחרצת, אולי מהנחרצות הנחושה, כלומר פרקטו-קונקרטיות מולקולרית, תגובתיות חרוצה וחזקה, מישהו אמר פה נוירוטיות?, עם כוונות טובות עד נקודת האיום על ה’דימוי העצמי הדינמי’- כלומר, לך דע ממה, ממי, מתי והיכן הדימוי העצמי נפגע, שכן נקודת הרגישות בתנועה מתמדת, וכל זאת על מצע של מלים מתוקות. MBSW – Managing By Sweet Words.

ככתוב, אינני מכיר אותה, ובתיאורי אותה באופן שונה מהיותה, אני חוטא כמובן…- לי. היא לא נעשית אחרת בשל תיאורי השגוי, גם המציאות לא משתנה, אם התייחסותי אליה שגויה.

מבחינתו של ידידי, היא במיינסטרים החברתי הישראלי. בממסד.

לשאלתי, לפני בחירות 2015, למי הצביעה בבחירות האחרונות ולמי תצביע בבאות- ‘לשמאל’ ענה, אולי ייחס לה את המעודכנות שאני אולי רוצה לשמוע.
ביקשתי שיבדוק.

בדק- בקודמות ל’יאיר לפיד’, היא אוהבת אותו.
באלה, על אף אהבתה, הצביעה ‘ביבי’.


מה היה חשוב הפתיח?

הוא לא.

בכינויו המפורש, ידידי הנערץ נסע לארה”ב בדיוק כשחזרתי לישראל.
מימשתי את נדיבותו חסרת התקרה, והשתלטתי על אופנועו המדהים;
חווייה חד פעמית, האופנוע החזק, המשוכלל והמתקדם עליו רכבתי. בחיי. תרתי משמע.

אוירון ב.מ.וו.

בסיום שהייתי בארץ, רציתי להחזיר את האופנוע במינימום טְרָחות. פצחתי במזורקה- מחול פולני, מברר עם אחותו, אם מתאים לה לעבור בביתו, אתאים עצמי כדי למזער אי-נוחות.

היא משתפת פעולה, קובעים למחרת ב- 6.
“אל תשכח להזכיר לי” היא מורה לי.

אוה, משיח תיאומים עוברים לשיח התניות אישיותיות;
אני, נאמן להתניות אופיי המחורבן, הקנטרני קמצני, משיב:
“אם צריכה תזכורת- סימן שלא מתאים.”
היא, לא מדברת על התניות אישיותיות, אלא על גנטיקה, נותנת את התשובה הניצחת- “סימן שאני אחותו של …”
“אז זהו שלא.” אני מתעקייש, חורץ את הדברים מבחינתי, משאיר בעממת עבורה, מותיר לה את האופציה להגיע, בלי התראתי.

למחרת, גשם בנזונה, מתדלק, סוחב את הארגז המיותר ושרשרת המשקולת שהאיש נתן לי, מתייצב לפני 6, חמוש בפסימיות הצייקנית, בידיעה הברורה, שהגברת לא תהיה שם, ורוצה לחסוך ממני את התזכורת ושטף המלים המתוקות האוזקות לסיטואציה.

אין הפתעות- קושר את האופנוע, נכנס לקפה הקרוב. שואל האם יכול להשאיר להם את הארגז ובתוכו את מסמכי האופנוע ומפתחותיו. שולחים אותי לקפה ממול, בבעלות זהה, לראות אם המשרד פתוח, והאם ייאותו לקבל את המשמורת.

מנהל המשמרת מסכים, מפקיד בידיו והולך. מכיוון שיש סיכוי שציפי אולי תאחר, מתרשע ושולח לה, “תודה, סליחה”, וכן את ההודעה ששלחתי לאחיה עם צילום האופנוע הקשור. שתתעדכן.

שלוש שעות אחרי היא שולחת לי-
“יאירוש, ביקשתי שתזכיר לי, אני -נוקבת בייחוס משפחתה האמור להסביר ולבאר את הכל – צריכה תזכורת. תודה וסליחה בהצלחה בנסיעה.”

אז אני מצליף,:
“ציפי מxימה, ביקשת שאזכיר לך, לא התכוונתי לעשות, ואף אמרתי לך שלא אעשה זאת. מי שצריך תזכורת חי בכאוס, וזה מהווה טרחה/טרדה לו. הודיתי לך על הנכונות, התנצלתי על הרעש ואי הנוחות שהכנסתי, שכן בסופו של דבר לא הגעת. אז, תודה, וסליחה, 🙂 ”

אין מענה.

למחרת, יום נחיתתו של ידידי, ציפי פונה אליי, מודאגת, שאינה מוצאת את מנהל המשמרת.
אני מתלוצייץ שבטח מכר את האופנוע למשחטת רכב בבידיה, מסרב להילחץ.

משילוב של עדכון משימתי – שלא יסתבר שהיא בדרך ומאחרת, מהול ברשעות, שולח לה: ‘ציפי, תודה וסליחה’, וכן את העתק ההודעה ששלחתי לי”ה על שיבתה של לאסי הביתה.

שלוש שעות אחרי קיבל את הגרסה הלוקלית ל- 3k, האמריקאי-

  1. Kiss
  2. Kick
  3. Kick

ובגרסתה

  1. “יאירוש,
  2. ביקשתי שתזכיר לי, אני – נקיבה בשם משפחתה מנעוריה – צריכה תזכורת.
  3. תודה וסליחה. בהצלחה בנסיעה.”
    שילוש לטיפה, צידוק, לטיפה.

אני, חסר חמלה, סרבן ההתכנסות, מתכנייס לפורמט:

  1. “ציפי מxימה,
  2. ביקשת שאזכיר לך, לא התכוונתי לעשות, ואף אמרתי לך שלא אעשה זאת.
    מי שצריך תזכורת חי בכאוס, וזה מהווה טרחה/טרדה לו.
    הודיתי לך על הנכונות,
    התנצלתי על הרעש ואי הנוחות שהכנסתי, שכן בסופו של דבר לא הגעת.
  3. אז, תודה, וסליחה, "</p :-)”
    גם אני נורמטיב, מתוק מסירופ, הלא כן?

אין מענה.

למחרת, טרם בואו של י”היהו, שולחת מסר שמנהל המשמרת לא עונה לה.
אני מסרב להלחץ ומעיק אם העלאת האפשרות שמי שהפקדתי בידיו מכר את האופנוע למשחייטה בבידיה בדיל עם החמייץ.

עם חזרת ידידי, מברר עימו האם אחותו נעלבה.
“בקטנה” משיב.

“איך אמרת לי, שאין לך סבלנות לעצמך? גם לי אין לעצמי. הרוויחה ביושר.” לוקח אחריות על כך שפגעתי.

מבהיר לי שאיננו יודע מה היה שם ולא איכפת לו.
אני מציק- “שאל אותה מה היה. אם חבר קרוב שלך מעליב את אחותך, כדאי שתדע.”

“אחות שלי יודעת איך להמשיך. היא חזקה מתודית למדה מהאשכנזים. אמרה לי שאמרת לה שהיא חיה בכאוס. נתנה הצדקה קטנה לחייה העמוסים. שאלתי יותר אמרה לא חשוב והמשיכה ‘כל איש חי את חייו כפי שהוא רואה’ שאלתי אם ‘הכל בסדר’ אמרה ‘כן’. לדעתי עשית לה משהוא טוב היא לומדת …”

לומדת? ממני?
שתזהר לא לגמור קטנה, שמיינה, קירחת, עם רשע גדול ורייח רע מהפה.

 


תגובת חבר:
האם אכן הרשעות התווספה לתכונותיך? או אולי רחמנא ליצלן הסתתרה לה שם מאז ומתמיד?

תשובתי:
מה שקרה,
להערכתי,
שבזקנתי, אבדתי את הסבלנות.
המלים המתוקות המורעפות עלי,
שנועדו לתחזוקתו הרגשית של המרעיף,
כתחליף לעשייה מקדמת,
מגרדות לי כמו סוכר רטוב של שערות סבתא וורודות, שמעולם לא סבלתי.
אבדתי את מעט הסבלנות שהייתה לי למלל מתוק כזה.

 

 

 

 

Share

הערות? אשמח לתגובתך