דיקמן פלפל

מינורי בהבדלה בין קודש לחול

משך קריאה כ- 1 דקות

זוכר את אבי באילת אמצע שנות ה-60 מניח תפילין.
בחולון, סוף שנות ה-60, תחילת ה-70, מיצה את ההנחה, היה אחרי;
בחגים הלכנו לבית כנסת ישורון, תקע את הסכין באדמה כשאני בצעתי משהו חלבי בסכין חיתוך בשרי, בימי ששי עשה קידוש, וכשאני בדקתי גבולות ואמרתי ‘לא’ לרוטינה שאני מקדש אחריו, הנחה ‘כן’. נעצרתי שם- כלומר לא בדקתי את אלסטיות הגבול, חזרתי על ‘ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם’. היה נראה לי הכי מעושה שיכול, הטקסט, האינטונציה, הדרישה.

במוצאי סוכות חג מתן תורה הלכנו לדודה והדוד בככר הרצוג, לחזות בהקפות; התגודדות אנשים.
זוכר את טעם הפלאפל אליו מתגעגע, של ערוסי, ציונה, בחולון, עם הכרוב והמרקם הפריך על גבול השרוף.

לא זוכר אם הוצע לי, או שביקשתי.
כן זוכר שאבי הקפיד לתמלל הסבר ולרכוש את החצי מנה בפרק זמן אחרי צאת החג. שהפיתות לא תאפינה בחג. בשל חילול.
אז, השתוממתי על ההקפדה לחכות.

מי יודע, בטח לא אבי, מתי הובער התנור, מתי הוכנה הבלילה, מתי הועברה לתנור?

ו-
אם המנות נרכשו שעה אחרי צאת החג זה אומר שהפיתות נאפו לאחר צאת החג?

היום מבין, שהוא לא רדף את הפרוטוקול, אלא את היישום האבסטרקטי של עקרון השמירה על המסורת.

בהמשך השתחרר גם מזה.

Share

הערות? אשמח לתגובתך