מינורי בקפה המתוק

משך קריאה כ- 1 דקות

לפני כשנתיים, בבית דירות לידינו נכרתה ‘חנות לחם’.
קנינו שם, מעט.
היה לי מוזר- יש מספיק תנועה?
אחרי שנה היה נראה שכן. סוג של אופוריה.
אחרי שנתיים בצער מכמיר נסגרה.

לאחריה שני אחים צעירים אנרגטים ונחמדים באופן יוצא דופן פתחו על הרחבת חורבותיה בית קפה.
הם מאד מאד נחמדים. במראה, בהתנהלות, במלל. פזרו פליירים מכריזים, משתפים בקושי, מתנצלים על אי-נוחות, ומכנסים להשתתפות אמפטית.
נראה שהם משגשגים, עמוסים, עסוקים, מצליחים.

על ההתחלה החמיאו לי על עיצוב הנאה של האופנוע שלי.
ועוד, ועוד.
ואני- צייקן מר נפש שכמוני, לא עושה לי כייף, המתיקות הזו. צרבת. טרם רכשתי שם שקיק סוכר, וחי אלוהים בספר התורה, תריסרי אספרסו לגמתי, עשרות לאטה גמעתי.

כשהבאתי את אופנוע ידידי הנערץ, גם אמרו לי “אתה חייב להסביר לי מתי אתה רוכב על זה ומתי על זה.”
“בכיף” השבתי, “אשמח.”
בני, שהוא הרוכב בגינו האופנוע הובא, עדכן אותם ברציונל.

היום, הרכבתי את בתי על מדיה ותרמיליה עם האופנוע לתחנת האוטובוס לבסיסה.
בדרך חזרה יצא אלי אחד מהם והצהיר “דברתי עם מישהו- אינספק אתה אבא למופת!” מניח ששם לב לרוטינת ההרכבה בימי א’.
אני, שאבהותי לא מוטלת בספק, וגם מידת מופתיותי לא, כלומר לא מוטלת בספק, לא מספקת, היא פשוט לא, לא מחרֵף את המסיפָּה, ושואל, “כן, במה?”
“אב למופת.” היה ההסבר.

Share

הערות? אשמח לתגובתך