זדראסטוֻוייט

משך קריאה כ־ 13 דקות

פרק 1: תקלה דרכונית

אזהרת מסע

זהירות: חומרים מתישים. הקורא – על אחריותו, הכותב מתנער ונוער.
המלצה: במנות קטנות. על מסך מחשב. רצוי לא להיאבק – לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג’י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למתכון עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע.

מוסקבה

יום ראשון. במובן סאנדיי. איריס בביקור. חוזרת לישראל בטיסת בוקר. ערב קודם מתלבטים האם להגיע לתחנת הרכבת באמצעות המטרו, אותה תרגלנו לראשונה יומיים קודם, האם במונית רחוב, או שמא ברכב החברה החונה לרשותי. אתמול דרסתי את בתולי נהיגתי הרוסית. ואם כבר נוהג ברכב עצמאית, אולי כבר כדאי להגיע איתו לשדה? כולה ארבעים וחמישה קילומטר לשדה תעופה דומנדֶדובו. מתוכם, ששה עשר עירוניים איטיים להפליא, שאר השלושים – שעה וחצי שעתיים חפירה. מדוד. תריסרי פעמים.

עיר עצומה מוסקבה. מהז’אנר של לונדוניויורקטוקיו. עם טוויסט עצובפפףף, תוגה הווייתית מתמדת עוטה כשמיכה אפורה, כבדה, שורה על הכל. בניינים מרשימים, כבדים כאלה, פארקים ומרחבים ציבוריים שמתכוונים, אפילו משתדלים, ולא מצליחים להשרות אווריריות ומרחב. עלי לפחות.

לחווייתי – מקום ללא חן.

מילא חן, גם לא צירי תנועה מהירים חותכים את העיר.
במקום זאת – סובי מוסקובי והקיפוה: בקונספט שעוצב החל מהמאה ה-16 ותצורתו התגבשה ב-1820 – הטבעת. רינג. קאלצו, בכניסת זום אין, או יציאת האוט, ניתן לראות במפה את שלושת הטבעות.
אלה, שלושתן, מקיפות את הקרמלין והככר האדומה שחוברו להן יחדיו. הטבעות ברדיוסים גדלים, תחמו את העיר, את התפתחותה, חתמו את אווירתה בעבר. אני שונא דימויים שהופכים מהות כשלעצמם, ועדיין מסמנים את העיר ואת הווייתה הנחנקת תחת טבעות אלה. כעת, הטבעות מצרות באפקטיביות את תנועתה, כנעליים השומרות על קרסולי סיניות קטנות, עכצי בונסאי חנוקים, מגבילות תנועה, מעכבות צמיחה, כמטפורה תרבותית משמרת, אֶתנו-צנטרית.

אני גר על הסֶדוביה קאלצו, טבעת הגנים, הרינג השני. קוטר הטבעת כ- 16 ק”מ וכוללת 17 שמות רחוב מתחלפים. יש עליה, כלומר תחתיה, קו מטרו. שם התואר ‘עורק’ קטן על הרינג, אלא אם מוסיפים ל’עורק’ את התואר חיים. בצרותה – הטבעת כוללת שישה נתיבים, בשיאה- ח”י חבקי נתיבי חֶנֶק.

הדירה ממוקמת פצצה. מצפון, הבית שממש מעבר לפינה – שגרירות ארצות הברית יעני, מקום אסטרטגי. שוטרים רוסים חמושים ניצבים תחת כובעי מצחיה עצומים כסירי צ’ולענט, שומרים. על הסיר. שמעתי, שכשבניין השגרירות נבנה הרוסים הטמינו ציוד האזנה בקירות; שולח לכם, סרגיי המצותת במפקדה ואלכסיי השומר בחוץ, אמפטיה על התמודדותכם עם הכל, הקול, הטעם והריח שאני מפ(ל)יץ בד’ אמותיי. ובחוץ.

מדרום – המשרד, מגדל Lotte Plaza, נראה כאילו התמונה צולמה מביתי, שהוא למוסקבה כמו, נגיד, כמו בית אי.בי.אמ לתל־אביב. אני בקומה 19, שתי קומות מטה מ-בר מסעדה Kalina, נניח, הרפאל המקומי. בין דירתי החביבה, המצטנעת בבניין מדכא, למשרדי המנקר בבניין מתפאר, 373 מטר הליכה ושלושה קילומטרים נסיעה, ככתוב על פי ממלכת גוגל, נסיכות ארת’.

למה שלושה קילומטר נסיעה על פחות מ- 400 מטר הליכה? אוה, זה כי אין שמאלה. על הטבעת.
למה אין שמאלה? מוטורית, כדי להימנע מפניות שעוצרות את התנועה. ולא, אין מחלפים על הטבעת.
אידיאולוגית, מפני שהפרט, בתצורתו האינדיבידואלית, כאן, לא מעניין.
ובניסוח אלטרנטיבי – המכלול הוא הרלוונטי.
כלומר, באמא’שך ועזוב’תך מציפציפיאדה אינדיבידואליסטית פוסט מודרניסטית – טובת הכלל באינטרפרטציה השלטונית היא הרלוונטית. התפישה שרירה היסטורית לעבר. למערב, לא למקומיים, הייתה תקווה עם מלות קסם כפרסטרויקה וגלסנוסט – בנייה מחדש ופתיחות גורבצ’וביים, נערץ רוחם של פלוצרים מערביים ושנוא נפשם של המקומיים. מבחינת הרוסים – גורבצ’וב ניפץ את הסדר והעוצמה, על פי סדר ערכים זה, הברית מועצותית, שלא נכון היה להרוס.
לשאלתי המעיקה, מי היא הדמות שהם מעריכים פוליטית במאה העשרים, רבים ענו, שסטאלין, על אף ההסתייגוות המתבקשות, האיש הרשים אותם – היה סדר. שלטון. יכולת עשייה. מניח שהם מסתייגים מהתלהבותם ממנו באזניי הזרות מערבית, ואותנטית הם מתפעלים ממנו יותר.
הם לא מזהים מנהיג שקידם את טובת האזרח. לא מחפשים כזה. ישנה הסכמה, הסכנה, הבנה, שמנהיגות עושה לעצמה ואולי לכלל כלשהו. לא לאזרח. זה הדי.אנ.אי.
אני משער שגישה זו מצמיחה תושבים המתגוננים בחולשתם כהישרדות מפני שלטון חומס. בחוזקתם מפתחים, מטפחים תרבות מתוחכמת עם הומור ציני חוגג כשל, וכהשלמה, כוחניות ואלימות כאמצעי קידום והתפתחות.
נחשפתי למחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן הבודק את שיעורם של מהגרים יוצאי חבר העמים ובין מי שרואה עצמו כיזם בישראל. בדרך כלל, בחברות הגירה שיעור היזמים מבין המהגרים גבוה יותר מהממוצע: בשל מגבלות השפה, התרבות והתנאים, העצמאות, ההעזה, הכורח שביוזמה היא דרך מהגרים לשרוד, להשתלב, להתקדם בחברה זרה מארחת. בישראל שיעור הרואים עצמם כיזמים בקרב יוצאי חבר העמים נמוך יותר מהמקובל והצפוי, במובהק. ההסבר שנתנו המלומדות לתופעה המאובחנת –  את מעשה היזמות המהגרים בצעו בעצם הגירתם. [זה לא שם; החוקרים אולי אקדמאיים, אך טועים. זה מאפיין סוציולוגי.]
הגירת העולים יוצאי חבר העמים, מפעימה אותי; בחריצותם, הטמעותם המוצלחת במארג התעסוקתי כלכלי, בכישורי מיומנות הבנת הסיסטמה – מה מגיע ומה אולי, מה כדאי ומה על תנאי, על מה להילחם ואת מה לדרוש, בשאיפה לביטחון ועצמאות כלכלית. נראה לי שכישורים אלה נוצרו והתפתחו כתוצר מסגרת מסוימת – זוכר שהתפעלתי עד כמה השיח החברתי בין קיבוצניקים (בקיבוץ של איריס) כולל יחסי פרט־סטרוקטורה, מה לגיטימי לקבל/ לקחת ומה פחות.
העולים לישראל, בהכללה, כך אני לומד ממקומיים במוסקבה, מהווים רובד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע. עלייתם, לדעתי, היא התגובה החותרת לסדר נשאף שהופר להם עם ההתפרקות הסובייטית. המעשה הדרמטי שבהגירה אינו יוזמה, אלא תיקון מתבקש,  אפשרי למעקה שהתעקם, פלטפורמת חיים שהתרככה, גריד שהתחרבן, יציבות שהתערערה, מוצקות שנמסה. כשמסך הברזל קרס העולים קיוו שהגירתם תממש תקווה לסטרוקטורה חלופית טובה ובעיקר יציבה יותר מהמציאות הרעה הנוזלת. לאו דווקא, חוקרות יקרות, יוזמה שהתמצתה בפעולה מאג’ורית שלא הותירה תשומות ליוזמות כלכליות.
מול עולים אלה, ו-כן יודע שבעריי פריפריה רבות העסקים הזעירים של מספרות מכולות הן בדומיננטיות עולי חבר העמים – כורח מציאות קיים, ישנם יזמי-העל, להלן אוליגרכים [עד לאחרונה, יהודי שתרם להתיישבות כספים נקרא ‘ברון’.] מספר היהודים ביניהם הוא ללא יחס לחלקם באוכלוסיה. אלה, השכילו בעידן יֶלְצִין לתת קווצ’סקי – קוֶועץ’ עסקי, כנראה מעשי וייתכן שגם אלים, לסיטואציה, השתלטו על הנכסים, הצאן, הברזל, הנפט האלומיניום והכלל.
ומספרם הגדול יחסי, הוא זניח סטטיסטית לכלל האוכלוסיה.

מחליטים לנסוע במכונית. זוכר מנסיעותי לשדה וחזרה ממנו, שאף אחת מנסיעות אלה לא חזרה על אותו מסלול. לכן, אחרי למעלה מתריסר הלוכים-חזורים עדיין לא יודע להגיע לפאקינג שדה. בהודו היה נראה לי שבנסיעה של 12 שעות ביציאה מכלכתה עוברים בין חצרות בתים. אז זהו, שפה – לא. אבל עד היציאה מהעיר עוברים בסבך שדרות ענק. גם הסבך וגם השדרות. העובדה שהדרך מתגוונת בכל נסיעה מבהירה שגם הנהגים המנוסים המסיעים אותי לא סגורים על הדרך הנכונה. מה? נקרא שאני מתלונן? ממש לא! אם עלי להגיע פעם בשבוע לשדה או לחזור ממנו, מעדיף את הגיוון. השוני. פאק דה יעילות, קנאק דה רוטינה.

טקטיקת ההתנהלות: חיפוש שלטים לשדה. הפניה אליו אמורה להיות קודמת לתחנת הרכבת המרוחקת כחמישה קילומטרים על הרינג. מתקדמים. מוצאים שלט לשדה תעופה פרטי, לא לַנָחוץ, שאליו לא מאתרים את הפנייה. הולכים, כלומר נוסעים, על רכבת.

מגיעים לתחנה. מחנים, שולים את הטרולי ממחשכי הבגאז’, רוכשים כרטיס רכבת – כל חצי שעה עגולה, 47 דקות לשדה, עולים לרציף – כזה שאפשר לעשות עליו סרטי שחורלבן מהפורטיז. צועדים לתחילתה כדי להיות קרובים לטרמינל בעצירתה.

מין טריק כזה של אופטימייזרים עם מחסור בתשומות פיזיולוגיות (-עצלנים) עתירי תשומות מנטליות (-פלצפנים), שממירים את ההבנה של חוסר היכולת לאגור יחידות מממד זמן (משאב אציל- בלתי ניתן למניפולציות כיווץ או מתיחה) על ידי התמרת פרקי זמן פחותי ערך מבחינת היישום – זמן חיכיון, בפעולות שיחסכו את תשומות הזמן במחסור בהמשך. ווי יא-וולי, איזה משפט מסורבל.
שובר את שיאיי שלי.
בין היורדים לסוף דעתי יוגרל

איריס מתיישבת, מקפידה שפניה יהיו לכיוון הנסיעה וטרולה מצטנף לרגליה כסְטֶלָה, הכלבה האהובה. חמישה לשמונה. אנחנו על הסוס, כמו שאומר ידידי הנערץ, ואז – זה ידוע ומעוגן בניסיון של עשרות ימים ותריסרי ימימה – הידיעה מתחוורת באחת – אנחנו בצרות.

יוצא מהקרון. בין הדלת לחלון הראשון, בהסתכלי פנימה רואה את איריס קמה, קוראת לי בתנועות רחבות, מושכת הטרולי מרבצו ומכריזה על התקלה החו”לטימטיבית – השארתי את הדרכון בבית. חוּנְיָה, כאמירת המקומיים.

בקונסיליום מהיר מתקבלת ההחלטה להביא את הדרכון, כולנו. איריס מֻכוונת לרכבת של 9, אני מתכוונן לזו של 8:30; נסיעה למשרד, עיקופ3קילומטרים- אין שמאלה לדירה, הגעה, איריס מורידה דרכון, אני הופך ת’אוטו, עיקופ3קילומטרים – אין עלייה לרינג לכיוון התחנה, נסיעה מהירה, פרידה, וסמס שאנחנו על הסוס, כלומר על הרכבת של 8:30. יפה.


פרק 2: גלסנוסט

פרק 3: פרסטרויקה

פרק 4: קולטורה

פרק 5: רבולוציה

פרק 6: איזוויניצה

פרק 7: בולשביסטסקוי רבוליוטצי רקונסטרוקציה

פרק 8: קאנייץ

פרק 9: מסיבה 2011


 

יוני 2010

Share

הערות? אשמח לתגובתך