בקופונגן, תאילנד, רואה מישהו בקפה. נפוח, בטירוף. עובד על עצמו. המון.
אני, בשונה ממנו, נהנה מניפוח שריר המוח.
הוא נהנה מהתוצאה, לא ברור לי כמה נהנה בג'ים. ומחצין אותה; חושף את טאטואיו בהופעתו ללא חולצה.
אני? מת על על האימון. התקשורת עם האחרים היא תרגילי השחרור אחרי האימון.
אהוב- אנוש, רעיון או חפץ, הוא אוואטאר
– ייצוג, התגלמות, או ביטוי של אדם, חפץ או רעיון,
של סדרי עדיפויות הערכים שהאוהב מותנה אליהם.
בהתניות צרכניות, בהעדפות מוצרים חליפיים ישנן הטיות האופייניות לדפוסי צריכה שונים,
מחיר:
שכרנו קטנוע בקו סמוי, תאילנד.
נותנים אותו עם כמות דלק מזערית.
תינוק נולד, יוצא לעצמאות עם מעט אנרגיה כלכלית.
בדרך, דוכני מכירה של בקבוקי דלק.
בספיחת האנרגיה נחשף לרבים המציעים טובין עם ערך כלכלי נתפש, גבוה יותר מבפועל.
בקבוק דלק עולה 40 באהט. שלושה ב- 100.
אם שלושה ב-100, יש פערים. כלומר, גמישות לאופציות נוספות.
הבקבוקים בתודעת הצרכן, בחוסר שימת לב, במניפולציה תודעתית, הם ליטר.
בפועל- חצי.
רבים המקרים בהם הטובין המשווקים נתפשים כעונים על צורך, ובפועל יקרים יותר ממה שמודעים אליו.
בתחנת דלק מחוץ לעיר המחיר לליטר 50 באהט.
נכנסים לתדלוק.
טרום התדלוק, מבחין שמונה המשאבה לא מאופס אלא מתחיל ב- ליטר 1, 50 באהט.
בתהליך רכישת האנרגיה הכלכלית, המנפקים אותה לעתים גו(נ)בים שמִיר, מס, בנתינתה.
"הי, הי, הי" אומר למתדלק, "אפס."
מחייך. מאפס.
לעתים תופסים את זה, לעתים לא.
ממלאים יותר מהצורך.
השקעה, אגירה.
כשנחזיר, בעל הקטנוע ישאב את יתרות הדלק מהמינימום שמתכוון וימכור בבקבוקים.
המתווה הכלכלי שב, למתכונתו המוכרת.
מחזור חיים כלכלי.
דומה למעגל כלכלי אנושי?
סובייקטים נחלקים (גם בממד הטיפול באנרגיה צבורה) לשניים:
התוכלו, ילדים,
גזברתי את מסיבת סיום בית הספר-
80 תלמידים.
כמה מאות שקלים לראש.
אפשרות תשלום של 3 המחאות דחויות.
על פני חצי שנה.
לאחר כמה שבועות, גיליתי, שאיבדתי את ההמחאות העתידות להיפרע.
פניתי למנהל-
למעלה מ-100 המחאות כאלה.
חלק מההמחאות שהיו כבר אמורות להיפרע ניתנו עם דחייה חדשה.
הממשלה החדשה: ליכוד 31 מנדטים, לפיד 19, ליבני 6, מופז 2, בנט 12.
אם תהיה הממשלה הבאה שתוקם, ליכוד, יאיר לפיד, חרדים ובנט אתן לך את האפשרות לבחור בין ארוחת צהריים בתל אביב על חשבוני לבין בחירה שלי בבחירות הבאות למרץ.
הפרוטוקול היהודי כמנוסח בתורה נבנה על ציוויים; מותר ובעיקר אסור.
רציונל הוא בזבוז זמן ומשאבים, לסט הנהלים לחיי חברה נשאפים על פי מחברי הפרוטוקול. לכך יש את הפרשנות המוספת.
רציונל של לא לשקר בשל הצורך לזכור את הנאמר בשקר, מפני שצריך לחיות על פי השקר או כי לא תפתח כלפי עצמך מוניטין ירוד- לא מספיק משמעותי.
אז, נשאלת השאלה; מי פחות סביר שישקר
במלה 'תובנה', נתקלתי לראשונה בסתיו 1998.
לא הכרתי את המינוח קודם.
סמנכ"ל השרות שגייס אותי, התאכזב ממני ממשהו.
מעולם לא אמר לי ממה.
היה ברור שהוא כועס, מאוכזב, לבטח אחרי שהיסס האם לגייס אותי.
עד היום לא יודע למה.
נמנע ממני.
יום אחד אמר לי, בשיחה אישית, שעשה כל מאמץ להמנע ממנה:
"..הגעתי לתובנה שיש לך בעיה עם אינטליגנציה רגשית."
כשמישהו אומר שרוצה לעשות כסף האג׳נדה ברורה.
כשמישהו אומר שהוא רוצה את טובת הציבור, לא שזה בהכרח לא נכון, אבל יש לחפש את הכוונה מאחורי הצהרתו.
ה' חבר וותיק, שאל אם יש לי כמה מאות ממטבע מסוים, יחסוך לו הליכה לסניף המחלפה הקרוב.
– "יש בכייף".
לפני שנותן לו, אומר שזה עבור בנו, למדינה אירופאית, צריך מהמטבע השני.
– "אין בעיה", צולל בכיף.
כעבור עוד יום אומר, שלא צריך X מסתפק ב- 2/3.
– "אין שום בעיה."
בא לקחת, גוער בי שאיך שנפגשים נותן לו את הסכום, תוך דילוג וללא הקדמת ברכות הגעה.
כעבור כמה שבועות מזכיר לי שצריך להחזיר את הכסף. יעביר לחשבוני שיש לו את פרטיו, פרוצדורה שנעשתה בעבר בנסיעותינו המשותפות לחו"ל, וכן עם בנו שני, תמיד בדיליי של כמה חודשים.
כעבור עוד פרק זמן, חוזר, וכך כמה פעמים.
אתמול קם מהקפה, מתכוון לשים פעמיו לבנק ואומר לי- "חייב לך ככה וככה שקלים."
אני צוחק ומפתיע אותו "אינני רוצה את הכסף."
– "מ'זתומרת?"
– "מה ששמעת. עשיתי לך שרות, בקטנה, בלי מאמץ, בלי תשומות תודעתיות, פתאום זה נהפך ללכלוך תודעתי, אני צריך לזכור, להתעסק עם זה, כל מני כאלה. לא רוצה. וויתרתי."
– "אבל זה לא הגיוני" הוא מדבר בהיגיון, לוקח אחריות על (אי)מעשיו "אתה תשלם על התנהלות לא ראויה שלי? אין מצב. אני אעביר אליך את הכסף."
אני צוחק, "אתה מוסיף פשע על חטא?
אין לי עניין בכסף.
אם מראש הייתי יודעת שיהיה כך, לא הייתי נותן אותו.
רציתי לעשות משהו בקטנה ולא לייצר רעש.
עכשיו אתה מרעיש עוד יותר?
במי אתה מטפל בהחזרת הכסף, בך או בי?
לקיחת כסף ללא הסכמה היא אלימת. האם החזרה ללא הסכמה איננה אלימות?
החזרת הכסף מסיימת את הסאגה?"
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
כשכל קול שווה אחד חלקי מספר המצביעים
תחת השאלה- למי להצביע,
איך למקסם את השפעת המצביע הבודד,
נשאלות שאלות המשנה:
אני בוחר בתמיכה של קולי הזעום בתפישה.
שקר, עיוות מציאות ליצירת טובין הוא לא מצב טבעי אצל רובם המוחלט של האנשים.
כדי שמישהו יברוא מציאות חדשה, ביודעין, בתודעת האחר הוא צריך לחוש פחד.
הוא מנסה לברוא מציאות חדשה נוחה יותר להיותו בה.
כשמישהו משקר, כדאי לבדוק מאיזה היבטים של המציאות הוא פחד.
עם זאת פרטים שמחליטים לחלוק את חייהם עם בני זוגם, לא מקדישים תשומות ישירות לקידום ערכים חברתיים.
למה דחוף לכל כך הרבה אנשים שמחליטים לחיות עם בני זוגם, להוליד ילדים משותפים, לערוך טקס בו מעשית, לא קורה דבר אונטולוגי?
למה הם מתחתנים?
עדכון
המאחר, הנעדר,
את שותפיו למועד שנקבע
שלא יעמוד בהסכם שנקבע,
בעת שהמאחר, הנעדר, נוכח בכך.
אין מי שנהנה מכך שמאחרים או נעדרים לו.
בדרך כלל, ובאופן מרהיב פרסונה
ליברלית יותר לאיחוריה שלה – אלה שהיא מאחרת – מאשר לאיחורי אחרים, בכללי,
וטולרנטית פחות לאיחורים אליה – בפרטני. להמשיך לקרוא פרוטוקול איחור, היעדרות
בשיחות של שלושה ויותר, בהן עלו נושאים משמעותיים, תפישות, הגדרות, חתירות להבנה, מחפש, מנסה לאתר את האמצעי המקשר, הפרסונה, בין המחשבה הסבירה לנורמטיבית.
אלה היו הסוכנים המתווכים בין התבטאותי מעוררת האינסטינקט ההתנגדותי לבין הנורמטיבים.
בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה. להמשיך לקרוא מינורי בלאומיות הנחרצת
– "שלום, צהריים טובים."
– "שלום צהריים מצויינים."
– "מדברת קרן מהגרלות הלוטו."
– "שלום קרן. מדבר יאיר, לא הגעת לאיש הנכון."
– "תודה."
הודאה בטעות היא נחמת נטולי ההומור ובעלי היושר האינטלקטואלי.
מערכת "וגם":
