העצב אין לו סוף,
לאושר יש ויש.
אם כך, כדאי לשים רגולציה לעצב לא לשמחה. לא?
פגשתי אנשים שהיו מאוהבים במלנכוליות שלהם. לא בתוצאותיה, ועם זאת חשבו שהיא מוסיפה להם עומק, משמעות, אטרקטיביות.
וגם אנשים שצרכו את התיוג הזה.
עוד פלוצר שמסביר לנו מה הם החיים?
הם תנועה פרסונלית על ציר זמן, בין אירועים שנכפו וכאלה שנוצרו וולונטארית, והממשקים ביניהם.
הערכת המציאות הנתפשת על ידי פרט,
בצד היותה תלוייה בחושים הקולטים את הגירויים שלה,
היא תוצר האלגוריתם האינטלקטואלי המעריך אותה.
פחד – מצב בו התודעה מתייחסת לאלמנט שמאיים על תפישת ביטחון הסובייקט.
הפחד מועצם ככל שאיום נתפש כ-
מכליל | מדיר | |
| מכנס (נורמטיביות) | אמונה | רציונליסט (סביר) |
| מניח, חושב, חפץ שהחותר למחשבה רציונלית, עמוק בליבו, בסתר מחשבתו, שותף לווריאציה של אמונת המאמין, רק שמסיבות לא רלוונטיות בוחר להסתיר את אמונתו. חי בתפישה שבעתיד כלשהו האמונה, תיחשף. | תפישה | החותר להבנה לוגית מניח, חושד, שכל אחר לא רציונלי. (לא מבין את הייחוס לאיבר הלב מעבר להיותו אינסטרומנט אורגני לקיום חיים.) מפריד בהנחתו בין היותו מוכוון לאופן מחשבה רציונלי לבין מי שמוכוון אמונתית. |
| הדתי החי בביטחון תשובותיו, כלומר הביטחון במקור כל התשובות, מניח שהחילוני בהדחקה, עושה דווקא ומכעיס. בעתיד כלשהו, מוחשי יותר מעתיד בוא הגאולה, משיח או הנירוונה, חסר האמונה יחטוף את הבומבה המאירה והמשנה, הפעם לתמיד, את התפישה הלאטנטית הקיימת ויכיר ב'צדקת' האמונה. | דת | הרציונליסט לא מייחל לכוח עליון מסדר, ומעריך שעמיתיו ייתפשו בקלקלתם האמונתית בטלטלה התודעתית הבאה. |
| הלאומן משליך את תחושותיו על הרציונליסט. הוא משוכנע שאם לו יש את תחושת ההתעלות משיוך לקולקטיב נשגב ערכית גם האחר לא נעדר רגשות אלה.מבחינת הלאומן, הרציונליסט בחביון רגשי, נאבק ברגשותיו. מתישהו בעתיד, יראה את האור- יחשף לרגשותיו, ילך איתם, ייהנה מהם, וולונטארית שכלתנית. או, שתחושת הלאומיות תכפה עליו בעל כרחו, באמצעות גורם חיצוני עויין שאיומו יוכיח את הצורך הקיומי בשימור זהותו הלאומית. | לאומיות | אין כמיהה לתחושת יחד של קהילה חזקה מפרטיה, המאליהה את קיומה כערך עצמאי ומקודש. במקרים מסוימים היעדר הכמיהה מלווה באי-נוחות או חשש אם מזהה שקידוש ערך הכלל עלול לאיים על פרט כלשהו, ובאסקלציה השלכתית על עצמו. |
| המאוהב גורס שהרציונליסט שואף להירפא מאכזבתו הרומנטית. עוד לא הייתה לו ההתנסות הראוייה. | רומנטיות | ולא למחוות ועזרים רומנטיים שהם מהות היחסים הבינאישיים. |
| הנורמטיב משוכנע שהלא נורמטיבי מנסה להתכנס לכללים שמיטיבים עימו, רק שאינו מצליח. לעיתים הנורמטיבי יגלה חמלה וגמישות לעצם המאמץ, שכן גורס שאם האחר יתאמץ גם יצליח להתקבל לאחווה, יקבל את הטובין- אישור הכלל, שכן בבסיסו הוא שואף לכך. במי שלא מנסה להתכנס, הנורמטיב רואה כסוציופת. מסוכן. | נורמטיביות | התוצר לשאיפה של הכרת הסביבה נחשבת כבונוס מפוקפק, שכן, אם הסביבה תפעל רציונלית, מה שבאופן גורף, כנראה לא יקרה, לתפישת המדיר קיום הכלל יהיה טוב יותר, וכך אין סיבה לשאוף לנורמטיביות, אלא לרציונליות, בתקווה שנורמטיביות תטמע ברציונליות. |
| אמונה, כל אמונה נסמכת על רציונליות. החל מהסיבה למה להאמין, וכלה בהתאמה לתנאי מציאות. אמונה במהותה לא מתיישבת על רציונליות מוחלטת. תמיכת עמיתים לאמונה היא התמיכה האפקטיבית, הזמינה והזולה ביותר. בנטייה האנושית, ביחסים בינאישיים, קיים ממד ההכלה, החיבור, הסליחה – גם אם בשם תפישות אמונתיות נעשו נזקים רבים – ממד הכינוס יחד. | הצעה, למה? | במחשבה רציונלית יש הפרדה בין העדפות, טעמים ורצון שגם לרציונליסט יש אותם – גם אם נתפש כמנוכר, משמים או חסר אותם – לבין תפישת מציאות והכלים להגשמת תאוותיו. בדמוקרטיה, הרוב לא מהווה כלי להוכחה לוגית ל'צודק' ו'נכון', אלא כלי להתנהלות בחברה. החתירה לפירוק, הפרדה, היא בבסיס המחשבה הרציונלית, המלה ביוונית למדע מקורה ב'חיתוך'. ברציונליות אין חתירה לבנייה. |
| נראה שיש יותר חופש בין בחירה באמונה כזו או אחרת מאשר האם להיות רציונלי או לא. נתקלתי בין מי שנע בין אמונות, דתות, זהות לאומית ונורמטיביות בתוכן. לא פגשתי במאמין שהפך לרציונליסט. פיתוח אמונות ורציונל התומך בקיומן מצריך אינטליגנציה גבוהה מבסיסית. | בחירה | נראה לי שאין יכולת בחירה האם לחתור לרציונליות. נראה לי יותר שזו תצורת מחשבה.לא נתקלתי בחותר לרציונליות, שהחליט לחדול מחתירתו. המנגנון הבורר האם אדם מוכוון רציונליות או לא, בלתי מאובחן לי. חיות עם אינטליגנציה נמוכה משל אדם, מתנהלות ברציונליות תגובתית מול גירויים. חתירה מובהקת לרציונליזם, בצד היותה משוייכת לניתוק רגשי, מקושרת לאינטליגנציה גבוהה, שכן מחייבת כלים אינטלקטואלים לפירוק מציאות למרכיביה, בכל עת, בהיותה מנועה מהתכנסות לנורמטיביות מנחמת. |
לספיחת אהבת הקהל צריך
שני הראשונים הם תנאים הכרחיים, אך בלתי מספיקים, השלישי הוא nice to have.
ואז רואה דמות נידפת עומדת על במה, כולי מתעוות מאי-הנעימות שהדמות הזו חווה, והיא עושה את מה שאני בחיים לא הייתי יכול.
אס מי החזק?
עובר עם י"ה ליד הקריה.
בוהה בחיילות ומשתף:
"מתאים לי עכשיו חיילת."
כשמן* הסך את גלגלי השיניים, בריאות נפשית סכה את בעליה בהתחככות עם מאורעות שוחקים.
כשמן
חבר, טיפוס, אינטליגנט, מוכשר באופן יוצא דופן.
במקור דתי.
למד ראיית חשבון. היה חשב.
ניהל בתי השקעות.
רץ מרתונים, בקוטב, טיפס הרים, באקסטרים, באומנויות הלחימה.
לומד מקרא. ואכדית.
הקים מועדוני ריצה ולחימה, ביקר באשארמיאדות.
מתייחס לעצמו כמי שנע על דיסציפלינות. נחשף, שינה חידש.
(מכיוון שבא מעולם דתי) הגזירות השוות והאלגוריות רווחות במחשבתו ובשפתו, מרבה להשתמש בדימויים, ואף נותן להם חיים עצמאיים משלהם.
דיבר על
'חישול פלדה באמצעות חימומה, הטחת מכות בה, וקירורה,
שוב ושוב,
תוך סיכון שבירתה.'
מאוהב באליגוריה.
לתמיהתי.
אולי בשל היותו ניחן ביכולות-על
נע על יישום מסלול כישורים, מעשים, פרוטוקולים ורוטינות הנובעות מאותו מקור על מגוון דיסציפלינות והתנועה היא רק תנועה יישומית, לא תפישתית?.
ואני, בנמיכות שואייל, אז מה אם כך מחשלים פלדה? האם בחירה באליגוריה בוראת מציאות ולכן יש להשליך את הבריאה הוירטואלית הזו, כעונש, על בוראה, אישית?
מכיר את אלה שבאמירתם
"אני יודע מה טוב עבורי"
היא תמלול לרגולציה כלשהי.
נראה לי, שבעיקר הם מבקשים להימנע עם מה שבדיעבד נתפש להם כ-לא טוב עבורם.
קידום התנהגות רגשית של פרט,
כשהיא נוגדת התנהגות רציונלית,
התביעה להבנה ואמפטיה אליה,
מהווה ספיחה של אמפטיה, הבנה להתנהגות פוגענית של הפרט, כלפי עצמו, לעתים גם כלפי זולתו,
וזאת תחת כותרת של אפשור החופש
ובפועל, שלילת החופש מאחר, שנאלץ להכפיף את הכרתו, התנהגותו, העדפותיו להתנהלות הלא רציונלית.
אני לא party pooper.
אני בארטי בובררר!
האם יוזמי חגיגת אירועי הפתעה
הם קונטרול פריקס, שונאי שוני, הפתעות וריגושים, שלא לומר 'אנאליים'
שמְתעֲלים את תיעובם
(ששי, ווחייאת ששי, עושים סובלימציה, מה אח'שלו לא מבין?)
להנאה,
מגרימת הפרת סדר – ההטייה הרגשית הנובעת מטלטול לצד אחד ובפתאומיות לצד אחר,
וההנאה הנרווית מיצירת הסדר מחדש תוך שליטה על התהליך,
שתכליתו תוצר שנתפש חיובית? להמשיך לקרוא בה!
אם ניתן היה ללמד אחרים להיות יציבים רגשית, להתנהל ליד מעקה רגשי, היה זה הביזנס האולטימטיבי.
יותר מאשר פתרונות, השמנה, הקרחה, אין אונות וכן הלאה, שהם מקרים פרטיים של ניהול רגשי לקוי.
כלב מחמד זה אחד הדברים הכי עצובים שיש;
מצב מתמיד של חוסר סיפוק.
גורם שמחה לבעליו בכך שהוא מתרפס לפניו.
זהו עצם העניין.
אפילו להשתין לא יכול לבד. אסור לו. גזר על עצמו את ההסכמה.
יש עוד חיה כה מוגבלת?
ובמה זכה, מה הרבותא, שידברו אליו בשפת אדם? להמשיך לקרוא עצב הכלב
אהוב- אנוש, רעיון או חפץ, הוא אוואטאר
– ייצוג, התגלמות, או ביטוי של אדם, חפץ או רעיון,
של סדרי עדיפויות הערכים שהאוהב מותנה אליהם.
באיזו מידה אנחנו שואפים שכל תובנה תביא ישירות להתנהגות?
למה זה לא קורה?
מה המשמעויות שיש לקיום תיווך בין תובנה להתנהגות?
האם להיות 'אנושי', זה צידוק רומנטי להכנסת תוכן בפער המתרחב בין ניסוח תובנה להתנהגות?
מי שמדבר
מה יותר*, אם עושה זאת לבד או בנוכחות אנשים?
* מביך/ מעורר אהדה/ השראה/ הזדהות/ הכמרת לב/ לעג/ דאגה/ פתטי/ עצב/, דיכאון/ שמחה.
מי שעסוק באופן מוחצן לסטרוקטורה-פיזיולוגיה-אישית-מרחב.
ובתרגום לשפת אנוש: קשוב ביותר ל(היעדר ה)נוחות הפיזיולוגית או המנטלית שלו, מדבר עליה, דואג לה; חם לו, קר לו, רעב, צמא, פיפי קאקי, לא נעים.
יעצור התנהלות סביבו כי צריך משהו.
בדרך כלל מקושר להתנהגות ילדותית או נשית.
בהליך רציונליזציה יחשוב שלסביבה יש עניין לטפל בספחנות זו ובכל מקרה סובר שלסביבה יש סובלנות לצרכיו שכן הם 'מוצדקים'.
חלק מתפישה זו מקורה בעבודה שמתמרן את חייו באופן שיודע להקיף עצמו במי שיש לו עניין ויכולת לטפל בספחני תשומות.
ספחני תשומות נפוצים בין בעלי כישורים/ מגבלות מובהקים, שאותרו ככאלה על ידי הוריהם או סביבתם, ונתבו עצמם לעולמות פרפורמיות אמנותית ויזמים עסקיים.
מייחסים למלים כוח.
גם אני.
מתלבט האם כל מה שיש לנו זה מלים או כמעט כל.
ועם זאת, לא מסכים עם ההנחה הרווחת שהמלים מעצבות מציאות.
הן לא.
מלים יכולות להניע לפעולה.
פעולה משנה מציאות.
מלים לבדן, יכולות להעביר תיאור תפישה, ובמקרים מעטים ישנו תפישה, תודעה.
